פרנק שלברג והדג השלישי מלמעלה

בשבוע שעבר קראנו בעיתונות על פראנץ שלברג שזכה בפרס נובל בכימיה, ונשא דברים באקדמיה המלכותית בשטוקהולם, לעיני 350 מוזמנים, ביניהם קולגות, חברים ובני משפחה. ואילו אני, בדיוק אתמול הלכתי ברחוב הראשי, ליד השוק ההומה, ועברתי ליד חנות הדגים, שם נחו להם דגים, מתים, פעורי פה, מזוגגי עיניים, מסודרים אחד מתחת לשני, על משטח פרקט דהוי. הבטתי בדג השלישי מלמעלה. דווקא בו. חשבתי עליו, מצד אחד ועל זוכה פרס נובל, מצד שני. וחשבתי: אין פער עצום יותר בין שני יצורים, חיים או מתים, כמו הפער שבין פראנץ שלברג לבין הדג השלישי מלמעלה.

לדג אין שם, אבל, בדומה לפראנץ שלברג, הוא נולד יום אחד, ובלידתו, אמו לא הרגישה איזשהו סיפוק או תקווה שיום אחד יהיה מפורסם ויביא לה כבוד ונחת.

והיום הדג, דומם, מת, וזוכה הפרס, כבר יצא מן האולם לקפה אופרה המפורסם שם בכיכר, והוא בוודאי חוגג את זכייתו, עם קומץ ברי המזל שהוזמנו להצטרף אליו.

הדג, לעומתו, לא זכה להערכה בחייו, ואף לא במותו. הוא לא יחיד סגולה, וגם מותו לא כרוך באיזה מעשה גבורה. הוא לא נלכד אחרי מרדף דרמטי, ולא נכתב עליו בעיתונים. הוא שוכב דומם, בין דגים דוממים, כמוהם, גם הוא פעור פה, ואין בעולם אדם או דג, בן משפחה או זר, שהיו מזהים אותו באיזה מסדר זיהוי דגי ואומרים: "זה הוא!"

ופראנץ שלברג? אם ימות, לפחות יקראו רחוב על שמו, או אפילו סמטה צרה, ויאמרו שהיה ייעוד ותכלית בחייו, ואילו הדג, יש תכלית במותו יותר מאשר בחייו, והוא ממלא את תכליתו כשהוא נח על משטח הפרקט הדהוי, עד שמישהו יבחר בו, ואולי זו תהיה נחמתו.

ואנחנו? רוצים חיים לנו ולילדנו, ובמיוחד רוצים לתת לילדים שלנו את התחושה שהם עולם ומלואו, מיוחדים חד פעמיים, מוערכים ואהובים, ולא להיות הדג השלישי מלמעלה.