גדעון

בחורף שנת 1971 הייתי אמור להיכנס למכולת של פרדי, שם רשמתי בקביעות, ולסגור את החשבון. פרדי כבר נדנד לי, וכך היה גם הפעם, שנכנסתי, לוקח את הארטיק שוקולד בננה, שהיה פופולארי מאוד באותה תקופה, מנסה להסתתר מאחוריו ולשמור על פרופיל נמוך, אולם היה לי ברור שפרדי מאבד את הסבלנות שלו, גם אם אינו מראה זאת.

זה היה באותו שבוע כשקיבלתי שיחת טלפון מוזרה מאדם שהזדהה בשם "גדעון". גדעון, כך מסתבר, הכיר אותי ואת עיסוקיי השונים, וביקש להזמין אותי לפגישה. היה משהו מסתורי ומסקרן בקול שלו, בטון ובחתך הדיבור. הפגישה נקבעה בהתראה קצרה לערב אותו יום, בצריף המשתלה העירונית בתל חפר, ליד מזח הסירות, ולא הייתי בטוח שאוכל להגיע בזמן. הברירות שעמדו בפני היו לקחת את האוטו שהיה בדיוק במוסך, או לקחת מונית, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי בתקופה ההיא עקב סדרה של שביתות ועיצומים של נהגי המוניות בדרישה לבטל את ה"מונה" שבדיוק אז הוכנס לשימוש במסגרת תקנה 171א של משרד התחבורה, והקשה עליהם לנקוב במחיר "לפי החוש" בסיום הנסיעה, בדומה לרופא המבצע דיאגנוזה לחולה, דבר שפגע בכבוד המקצועי שלהם, והפך נסיעות רבות במונית לחוויה לא מרנינה במיוחד.

כאשר הלכתי במורד רחוב ביאליק הישן, מתלבט אם לפנות ימינה למוסך, ולאסוף את האוטו שלפחות נאמר לי שהוא כבר תוקן ורק צריך לבוא ולקחת, או שמאלה, לתחנת המוניות של אלברט, הבנתי שאני מסתכן בכך שהמוסך יהיה סגור, ואמרתי לעצמי שאין כאן סימטריה. מונית יכולה לקחת אותי למוסך סגור אבל מוסך סגור בוודאי שלא יחפש לי מונית, וגם אם כן, יקח לו זמן למצוא אחת, וזה יותר זמן משהיה לי.

הלכתי לתחנת המוניות של אלברט, הסדרן הותיק והחייכן שהכיר אותי ותמיד קפץ בהירואיות לכביש, איך שרק ראה אותי, על מנת לעצור מונית, גם אם הייתה זו מונית של תחנה אחרת, אפילו התחנה המתחרה, זו ששכנה באותו רחוב רק ממול, החזיק עיתון "ידיעות" ולא שם לב שנכנסתי לתחנה. "אלברט", קראתי בתדהמה, אולם אלברט לא ענה, ורק שנה מאוחר יותר נודע לי שחלה במחלת השינה, בסוג נדיר שלה שמתבטא בהירדמות בכל פוזיציה אפשרית, כאילו יד נעלמה לחצה על כפתור PAUSE, ולצערי אלברט לא חזר יותר לעבוד בתחנה בעקבות מחלה זו. אלא שבאותו יום לא הבחנתי בשום דבר שונה, וגם אם הייתי מבחין, לא הייתי נותן לזה לשבש את התוכניות שלי, שנתנו לי את הדחיפה להיכנס במלוא העוצמה למהלך החדש בחיי, ובאותם רגעים, עניינים חסרי חשיבות כגון מציאת אמצעי תחבורה, היוותה סיכון מוחשי להמשך הדרך שהייתי כה נחרץ לעבור.

החלטתי להמר. הימור מחושב. חציתי את הכביש לנסות לארגן מונית בתחנה המתחרה, אף פעם לא אהבתי להזמין שם מונית, לא רק בגלל היחס, אלא גם בגלל שהתחנה הייתה תמיד סגורה. הפעם, שמתי בצד כל דיעה קדומה וחציתי בנחישות את הכביש, אלא שהתחנה הייתה סגורה. באותה תקופה נהוג היה לצאת להפסקת צהריים ארוכה, לא רק בתחנות מוניות, אלא גם במכוני יופי, חנויות מכולת ואף במספר סנדלריות ושען אחד. בדרך כלל היו שמים שלט: "יצאתי להפסקה", אולם השלטים האלה הפכו לנפוצים עד שנשארו בשנים שאחרי כן כקישוט קבוע בכל בית עסק, ליד האישור ממע"מ ותעודת ה"עוסק מורשה", שמע"מ מחייב כל בית עסק לתלות במקום בולט בבית העסק. ההפסקות באותה תקופה לא אופיינו במשך זמן מוגדר, נניח 30 דקות, אלא במאפיינים אחרים כמו, אולם לא רק, קינוחים שהוגשו באותה תקופה במסעדות באזור.

המסע שזה לא מכבר החל, עמד להגיע את סופו המוקדם, אלא שאז, כאילו יד נעלמה, בחשה בקלפים, כשלהפתעתי עצרה לידי מכונית והנהג סימן לי להיכנס.

נכנסתי והנהג שאל לאן אני צריך. נתתי את הכתובת של המזח מתוך הנחה שלא יהיה זה מנומס לבקש ממנו להיכנס לכביש הפתלתל המוביל מהמזח למשתלה העירונית. יכלתי להיתמם ולבקש שיקח אותי למשתלה העירונית, אבל אם לא היה מכיר את הדרך, לא הייתי יכול להיתמם יותר, אלא להסביר לו את הדרך, ואז מן הסתם היה נעלב שאני מצפה ממנו לעשות מרחק פתלתל מעיין זה, אולם היוצרות התהפכו והנהג יצר קושי מסויים כשאמר: "המזח עכשיו סגור. עוד מעט 5". שקלתי שוב במוחי אם לספר לו מה מחוז חפצי האמיתי, או לבקש שיעצור לי ברחוב ממול. החלטתי לבחור באפשרות השנייה. היא נתנה לי מרחב תמרון גדול יותר. ליד המזח היה רחוב הירקון, זה של פעם, עם הבתים הקטנים. יכולתי באותה מידה לבקר איזה דודה שגרה שם, ולכן בחרתי בסיפור הזה. הנהג לא שאל יותר שאלות ולקח אותי למחוז חפצי. כאשר עצר, ברחוב, מספר בתים ליד המזח, הסתקרנתי ושאלתי אותו למה אסף אותי, והוא ענה: "גדעון ביקש ממני", ונסע.

הלכתי את המרחק הלא קצר עד המשתלה העירונית, והיה משהו בדרך הארוכה שיצר איזה תחושה של פחד עמום מן הלא נודע. הרחוב הפתלתל היה חשוך לחלוטין, והערב כבר ירד. בזווית העין כבר יכולתי להבחין במבנה המשתלה, ואכן אור קטן בקע ממנו, אבל מעבר לכך, המקום נראה שומם לחלוטין.

כאשר התקרבתי למבנה, ראיתי שהוא ריק אבל פתק שהודבק לחלון בכתב יד בלתי ברור פתר לי את הבעיה. הפגישה עם גדעון נדחתה ליום חמישי, ומאחר ולא הייתי בבית, לא הייתה אפשרות להודיע לי אלא באמצעות פתק זה. שאלתי את עצמי למה גדעון, או מי שזה לא יהיה, שכן גדעון הנו בוודאי שם בדוי, שולח נהג לקחת אותי לפגישה שבוטלה. השאלה הייתה אז במקום, ורק בשלב מתקדם יותר בקשר שעמד להיבנות בין גדעון לביני, הבנתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה בה ינהג באופן מוזר ומנוגד לכל לוגיקה, לפחות זו שהייתה מקובלת באותם שנים: גדעון הזמין פעמיים כרטיס טיסה מסוכן הנסיעות שלו רק כדי לטעום שוב מהביצה המקושקשת שהגישו במסעדת נמל התעופה, בקומה השנייה, היכן שהייתה פעם התצפית על המטוסים הממריאים והנוחתים. פעם אחרת, כשעצר בצומת ברמזור אדום, יצא מהרכב ודחף אותו בניוטראל אל העבר השני של הצומת, נכנס לרכב והמשיך לנסוע כרגיל, וכפי  שהסביר זאת לשוטר שעצר אותו: חשב שזה כמו עם אופניים.

המוזרות של גדעון המתינה עוד שבועות לפני שהזדמן לי להכירה מקרוב שכן הפגישה שבוטלה לא הוחלפה בפגישה חדשה. למעשה עד היום אין לי מושג למה הוזמנתי לפגישה זו, מי היה הנהג המסתורי ומה היה קורה לולא הייתה פגישה זו מתבטלת ובמקום זאת היה גדעון מקיים אותה כמתוכנן. למעשה, אם לא הייתי פוגש את גדעון במרכול החדש שנפתח בכיכר שבקצה הרחוב, חודשיים לאחר מכן, לא היה המשך לסיפור שלי, עם או בלי המוזרות שלו.

המרכול הוא סיפור בפני עצמו כי לא היו אז סופרמרקטים או מיניממרקטים, וזה היה הניסיון הראשון ליצור משהו שדומה בכלל לדבר האמיתי שהיה אז נחלתם של תושבי ארצות אחרות ורחוקות. הסתובבתי עם עגלת הסופר (הראשונה בישראל) שהייתה רחבה מדי כדי ממש לעבור איתה בין המדפים העמוסים, אבל זה היה פרקטי להביא מצרכים ממקומות שונים במרכול ולשים אותם בעגלה, שאף שמרה לך את המקום בתור.

ברגע שניגשתי לקופה נוכחתי לדעת ששכחתי לקנות גבינת קוטג'. להסתובב לא יכולתי, ובדיוק אז חשתי ביד מונחת ברישול על כתפי הימנית. יכולתי לחוש בזעה מהולה ברטיבות לא ברורה, ואף קרירה, וריח שהכיר לי משום מה ארוחת בוקר בקיבוץ. זה היה גדעון והקוטג' המקולקל שהחזיר למרכול. "קח", הוא אמר לי בטון ידידותי אך תקיף. במקום שתרוץ עכשיו, תאבד את התור, תצטרך לפרוק את העגלה כדי לאפשר לאחרים להשתמש בה, תחפש קוטג' אחר, תחפש עגלה, תשים אותה ליד הקופה כדי לשמור לך על התור, ותמתין לתור שלך, למה שלא תיקח את הקוטג' שלי. אני ממילא לא צריך אותו". הטיעון נשמע דיי משכנע, אבל באותם שניות רצו לי בראש המאורעות של לפני חודשיים וכל שרציתי היה הסבר על הפגישה שבוטלה. בהחלטה של רגע, לקחתי מגדעון את הקוטג' הדולף ושאלתי אותו בטון הכי אמיץ שיכלתי לגייס: "למה ביטלת את הפגישה?".

גדעון שתק. "אם אתה מצפה להסבר ממני, כדאי שתחפש לך קוטג' במקום אחר" הוא אמר בכעס. "מבחינתי. הפגישה מתקיימת עכשיו" הוא המשיך. "בוא אני אספר לך סיפור שממנו תבין על מה אנחנו מדברים כאן" הוא אמר, וכאן כבר בצבצה נינוחות מעושה בקולו, שבאותם רגעים נראתה לי עדיפה על פני הכעס שהיה אכן מוביל אותי בסופו של דבר לחזרה לתחילת התור, עם או בלי העגלה שהסיכון שלקוחות חדשים יבקשו אותה, סיכון אשר לא היה בלתי קיים באותם שניות. בעודו מדבר, הבטתי סביב מתמלא פליאה מהשקט. נדמה היה שהקופאי, הקונים, המכוניות בכיכר, דממו וקפאו. כל חושיי התמקדו בקולו השלו של גדעון שהדהד בחלל המרכול שזה מספר שניות קודם לכן היה הומה ורועש.

"ניסית פעם לפתוח חבילה שוקולד, לאכול 2 או 3 קוביות. לא רק מהשורה הראשונה של הקוביות. גם מהשורה השנייה. נניח קוביה אחת מהשורה הראשונה ושתי קוביות מהשורה השנייה. ואז אתה רוצה להחזיר את השוקלד לחבילה. עם נייר הכסף ועם העטיפה של השוקולד, שיהיו בדיוק כפי שהיו כשקנית אותו. קודם לעטוף בנייר כסף, מה שדי קל, ואז להשחיל את השוקולד שנמצא בתוך נייר הכסף לתוך העטיפה שלו, שפתאום נהיית קטנה מדי מלהכיל את השוקולד". גדעון עשה הפסקה מתודית, הביט עלי, על המוכר, על הקליינטים שהקיפו אותו, מביטים בו במבט של פליאה מהולה בהערצה, הביט החוצה לוודא שלא גוררים לו את המכונית, ואז המשיך:

"זה אותו שוקולד. זו אותה עטיפה. תזמין לכאן כימאי. עד מומחה מטעם ההגנה או מטעם התביעה, הכל לפי המקרה, שיבחן את השוקלד ויציג דוחות מעבדה, וגם הוא לא ימצא הבדל מולקולרי, וגם הגיאומטריה כאן היא פשוטה ואין הפתעות, ריבוע נשאר ריבוע, ובכל זאת, כשפתחת ואכלת את 2 או 3 קוביות, שינית משהו. לא ברור מה השוני. מה טבעו. האם הוא טוב או רע, ואין לו שם או מינוח מקצועי, אבל בכל זאת, פתאום השוקולד גדול מדי מלהיכנס חזרה לעטיפה שלו".

גדעון סיים את המשל, ומבלי היסוס, עבר לנמשל: "אתה עוד לא מכיר אותי אבל אני לא עוסק בקטנות. אתה מתאר לעצמך בוודאי שלא השוקולד מעניין אותי, אבל אם נחזור לרגע לתחילתה של השיחה, האם אתה זוכר שאמרתי לך שאספר לך סיפור שממנו תבין על מה אנחנו מדברים? אז זהו, שזה הסיפור".

השקט נמשך למרות שנראה היה שהחל לאבד את זכות הקיום שלו, ואם היה לגדעון תפקיד ראשי בסיטואציה המוזרה ובעלת העוצמה הזו, כתפקיד שחקן בהצגה, הרי שבזאת סיים את תפקידו, קד קידה לקהל, ומאותו רגע היה יכול להתפנות לעיסוקיו. הוא את שלו עשה.

הסיפור אכן דיבר אלי, לפרקים, אבל לאחר מחשבה והיסוס לא קל, נאלצתי להודות שלמרות הסיפור, עדיין איני מתקרב אפילו להבין מה הוא מנסה לומר לי, אולם גדעון כבר הלך משם. ראיתי אותו מתרחק, ואילו אני נותרתי עם קוטג' מקולקל ודולף, והמון שאלות שנותרו להישאל, או להיעלם במרחבי הזמן.

* * *

שלושה שבועות מאוחר יותר מצאתי את עצמי על אונית מסחר, בקו חיפה – פיראוס. התפקיד שלי היה ברור. לא היה צריך לקרוא לתפקיד בשם, ואם היה לו שם, מוטב היה שלא לומר אותו בקול, וניכר היה שתקופת ההכנה למיניהן הסתיימו זה מכבר, והפעם היה זה "הדבר האמיתי". החששות, המתח, הציפיה, הפחד מכישלון, כל אלה התחלפו בנחישות לעשות את המוטל עלי על הצד הטוב ביותר. לא היו לי שאלות, למרות שמרכיב אי הודאות לא נעלם לגמרי. גדעון, שמאז נפגשנו פעמים רבות ויישרנו את ההדורים, ידע להבהיר לי בדיוק מה מצפים ממני לעשות, ויותר חשוב: מה מצפים ממני לא לעשות. לא היה כאן תחום אפור, ואם היה, לא היה לו מקום, או שלא ראיתי אותו או שראיתי אותו והעדפתי להעמיד פנים שאני לא רואה, או שהוא לא היה ממש אפור אולי בגוון צהבהב דומה קצת לאפור.

גדעון עצמו לא נכח בהפלגה, וזה היה צפוי לאור העובדה שהוא לא האדם שהיה עושה עבודה כזו, גם בהיותו איש של תיאומים, וגם משום שגדעון טס ליעד אחר, כנוסע רגיל לכל דבר.הוא היה ונשאר טיפוס של חסכנות במילים אולם יתרה מכך, היסטריה של קוצר זמן תמידי. תמיד מחפש את הדרך לעבור מנקודה A לנקודה B בזמן הקצר ביותר ואם היו מציעים שירות של מסע בחללית מתוך סלון דירתו ברמת אביב שרק נבנתה באותה תקופה, לחדר האשפה בבניין, בוודאי היה קופץ על המציאה, יעלה כמה שיעלה, ולכן כמובן שמסע בלב ים לא בא בחשבון.

אני לעומת זאת, נאלצתי להקדיש שעות מעבר למה שהתבקשתי, רק מתוך זהירות יתר שלא להיכשל. הימים עברו. הלילות הארוכים היוו השראה למחשבות רבות ומשונות, ונוצרה שיגרה, אותה שיגרה המלווה הפלגות רבות.

כשאגיע לפיראוס, זה יהיה בלילה. המלון שיוזמן לי על ידי סוכן הנסיעות, יהיה מלא ושמי לא יופיע ברשימה, והכל עקב טעות תמימה של פקידה שרשמה את שם משפחתי בטעות כי ביוונית כותבים את זה אחרת, ואני אאלץ למצוא מלון אחר, רחוק ממרכז העיר, אזדקק להשתמש בתחבורה הציבורית, ובשעה מאוחרת בלילה אחפש לי מקום לאכול בו ארוחת ערב. אחרי כן אלך לישון, הרוס מעייפות, ובבוקר אחזור לאוניה על מנת להמשיך לכיוון אחד מנמלי איטליה. אני לא זוכר איזה נמל וזה גם לא חשוב. א. יש הרבה נמלים באיטליה. כל עיר ששוכנת על חוף הים, יש לה נמל, וב. גם שם גדעון לא יהיה. גדעון ייתקע בנמל תעופה אירופאי מרכזי, כי יחמיץ את הטיסה חזרה, וכמובן יבקש שיעלו אותו על הטיסה הבאה בלי לשלם קנס. גדעון הוא איש של עקרונות וקרוב לוודאי שיתווכח שעה ארוכה ואז או שישיג את מבוקשו או שלא. לעולם לא אדע אם הצליח, ואם שווה להתווכח עם דיילות קרקע בנמלי תעופה, או שזה מאבק חסר סיכוי.

אני אהיה בים התיכון באותו זמן וגדעון לא יוכל לעדכן אותי, וכשניפגש, כעבור מספר שבועות, כבר ישכח את כל הסיפור וידבר איתי על דברים לגמרי אחרים. דברים שהיום אין לי כל דרך לדעת מה הם, למעט העובדה שחשיבותם תגבר על הסקרנות לדעת אם שילם או לא שילם קנס בסוף. וגם אם לא שילם. גדעון הוא גדעון, ואני זה אני, ולכן אין כאן ידע שיכול לשמש אותי אם אתקל בסיטואציה דומה בעתיד, אם וכאשר אטוס, ואם וכאשר אפסיד טיסה באשמתי. לא באשמת חברת התעופה. משום שאני כבר רואה את האורות של נמל אשדוד, ואם יהיה לי מזל, אהיה בתל אביב לפני שבע בערב, וכרגע זה מה שחשוב.

רחובות העיר נראו שונים לאחר היעדרות כה ארוכה. היה בי געגוע לרוח הקרירה שלוותה את הימים והלילות הארוכים בלב ים. הלכתי ללא מטרה מוגדרת, אולם לא היה לי ספק שהכל עניין של סדרי עדיפות. גם גדעון האמין בכל ליבו שלא חשוב מה עושים, אלא באיזה סדר עושים את זה.

הרחוב היה שומם, וכמעט בלתי מוכר, למעט זיק מוכר שבדומה לרכיבה על אופניים, לא ייעלם לעולם. גדעון לא היה איתי, וניתן לומר שתפקידו בסיפור שלי הסתיים. הוא טס לו בעולם ואולי לי התחשק ארטיק בננה. בקור רוח נכנסתי למכולת של פרדי וסגרתי איתו את החשבון. לתמיד. שבועות בלב ים עשו את שלהם.

שילמתי לו את החוב ואמרתי לו: "אתה יודע מה. בוא נפסיק עם הלרשום ופשוט אשלם לך כל פעם". לפרדי זה לא ממש שינה. הוא אפילו שמח. הוא לא בנק שמלווה בריבית. בשבילו זה כרטיסיה אחת פחות. גם כרטיסיות עולות כסף, במיוחד אז כשלא ייצרו אותם בארץ אלא יבאו אותם מחו"ל. שילמתי את החוב, והוא קרע לגזרים את הכרטיסיה הדהויה. זו שעד היום כששילמתי, לא פתח לי כרטיסיה חדשה אלא סימן X על הרישומים הישנים ואת הקניות הבאות רשם מתחת, וכשהכרטיסיה התמלאה, רשם על הצד, באלכסון, מאחורה, מעל השם שלי, משמאל לכתובת שלי, והכרטיסיה הייתה מלאה מספרים, תאריכים ומחיקות, למעט הקניות של החצי שנה האחרונה שלא נמחקו ב-X, משום שפרדי פשוט קרע את הכרטיסיה לגזרים. תמיד ייחלתי לחוות לפחות למספר שניות את החוויה של כרטיסיה שכולה מחוקה ב-Xים גדולים, ורק אז נקרעת, אבל בחיים החיספוס והיעילות גוברים על החלומות, ואני יצאתי מהמכולת. מבלי לדעת לאן אני הולך מכאן. לא ידעתי אם אמשיך בעבודה הזו, או אחפש עבודה אחרת, ולגבי המרכול החדש שפתח ליד הככר, ברחוב הראשי, האמת: לא הייתי אפילו בטוח שיש טעם לקנות במרכול כל כך קטן שאין מקום לגרור בו עגלה.

אבל בדבר אחד הייתי בטוח: עם פרדי סגרתי את החשבון. הייתי עושה זאת גם בלי השכנוע של השותף שלו גדעון, ואם היה צריך בשביל זה לעבוד כעוזר טבח באוניה, אז זה מה שהיה צריך לעשות. אתה עושה את מה שאתה צריך לעשות. לא? מי שרושם במכולת, צריך לדעת שיום אחד יתבקש לסגור את החשבון.

כל הזכויות שמורות למיכאל האפרתי

(c)2004 Michael Haephrati