טרמינל

הטיסה המסחרית הראשונה בזמן, עמדה להמריא בכל רגע. הנוסעים שקיבלו מחברת התעופה החדשה (TTA Time Travel Airlines) כרטיסים מהודרים בגוון כחול – כתום, חתמו בגבו של כרטיס הטיסה על מנת לאשר שהם מסכימים ללא פחות מ- 203 תנאים אשר הודפסו על דפי הכרטיס באותיות קטנות במיוחד. בין השאר כללה ההתחייבות הימנעות מניצול מסעות אל זמן העבר על מנת לבטל את עסקת רכישת כרטיס זה.

מי מהנוסעים שציפה למושבים מהודרים במיוחד, תפריט חגיגי עם 3 מנות, ומקום רב לרגליים, התאכזב בוודאי. כלי הטיס לא היה מרווח או מפואר במיוחד וההסבר של דובר חברת התעופה היה: "ממילא, הטיסה אינה אורכת יותר מהרף עין". כיבוד קל הוגש באולם הנוסעים, ובהחלטה של הרגע האחרון, החליטה הממשלה לדרוש קבלת ויזה לכל מסע בזמן, אשר תבטיח שטיפוסים בלתי רצויים, מהסוג שנוסעים אחורה בזמן, רוצחים את הוריהם, וכך לא נולדים מעולם, פשוט לא יעלו על הטיסה ובכך ייפתר הפרדוקס המפורסם.

יעד המסע הראשון בזמן נקבע ל-14 ימים לאחור, וכך זכינו כולנו לראות את קבלת הפנים החגיגית לנוסעים מן העתיד, כבר בשידורי הטלוויזיה של לפני שבועיים. אחד הנוסעים הודיע שאם זו קבלת הפנים שצפויה לו, הוא מעדיף לבטל את הטיסה, שהייתה כמובן יקרה ביותר.

לאחר ה"המראה" (בהיעדר ביטוי מתאים יותר), הוגשה שתייה קלה, אולם אז הודיע הקברניט כי עקב בעייה בשדות המגנטיים, הטיסה תקדים ותנחת בנקודת זמן מוקדמת ב-50 שנה מזו שתוכננה. באומרו דברים אלה, התבטל במחי יד הזיכרון הקולקטיבי של קבלת הפנים שהועברה בשידור חי חגיגי, 14 ימים לאחור, והוחלף בשידור חוזר של פרק מ"השופטת ג'ודי".

מר וולקוק גילה כי שכח את כובעו בטרמינל ומיד רשם ביומנו תזכורת לעוד שבועיים לאסוף את כובעו, במקום בו השאיר אותו. בעיית הlost and found במסעות האלה קיבלה תוקף מיוחד. חברת התעופה פשוט הסירה אחריות מהנושא, לאחר המקרה המפורסם של המסע הלימודי לשנת 1880 בה שכחה אחת הנוסעות, מרי וויליאמס, צעיף ומעיל בד, ורק שבועות לאחר חזרתה הביתה מהמסע, בכינוס המשפחתי השנתי, כאשר הוצגו תצלומי משפחה דהויים, באלבומים אשר נשתמרו יותר מ- 200 שנה, גילתה את בת דודתה השנואה של סבת סבתה, לובשת את המעיל והצעיף שאיבדה, ונראה היה שהיא אף חורצת לה לשון בתמונה.

התקרית המשפחתית, אמנם חשפה סכסוך בן 200 שנה בין שתי בנות דודה, אולם לא עוררה גלים כמו גל המחאה בקרב היסטוריונים אשר מחו על הופעתם מאי שם של אביזרים שאינם בני התקופה, כמו

ה-I-POD החדיש של המונה ליזה, שהיום כבר הפך לעובדה קיימת, ומופיע גם בחיקויים הזולים ביותר, (של הציור, לא של המכשיר), אולם בתקופת המסע הראשון בזמן, גרם לתחושת מבוכה ובלבול בקרב האוכלוסייה.

לולא הנטייה האוניברסלית של אנשים רבים לשכוח חפצים בעיקר ודווקא בהיותם בטיול, לא הייתם נתקלים בגרסה המשופרת של ה-9 של בטהובן, עם דמותו על עטיפת הדיסק, מתגאה במכשיר השמיעה החדיש שלו, ואילו מר פרסקי הקשיש שאיבד את מכשיר השמיעה שלו, ב"טיול המאורגן לתקופות נשכחות" שהזמין דרך קופון בעיתון הבוקר, לא שמע את הקריאה לנוסעים לעשות check-in ועד היום הוא משוטט אי שם במאה ה-19, מנסה בלא הצלחה להתפרנס ממקצועו העיקרי, איש מכירות בחנות מוצרי אלקטרוניקה ומחשבים.

וכך, הביא המסע הראשון בזמן למסעות רבים נוספים. תעלומות רצח מן העבר נפתרו ("ג'ק המרטש" השתמש במשתיק קול), וחוקים חדשים ומוזרים נחקקו (למשל האיסור על נכד לתבוע עמלה על "שידוך" סבו וסבתו, רק משום שבמקרה הפגיש בינהם במסגרת הטיול הכיתתי השנתי).

השפעת המסע בזמן עבדה גם בכיוון ההפוך. במשרד הבריאות נאלצו לטפל בתלונות נגד סופרמרקטים שמכרו מוצרים שתוקפם פג לפני 300 שנה (אבל מנהל הסופר טען שהריח את היוגורט ושהוא נראה לו טרי). ולמעט מקרים אלה, והמקרה של גיין, האמא שביקשה חזרה את דמי ההרשמה לבית הספר, כי הילד, שהתלווה אליה נראה יותר כאיש בן 60 ("פעם הבאה תתן לי יד כשאני לוקחת אותך לסיור בשנות הששים", היא נוזפת בו), נוצרה נורמאליות של מעבר בין זמנים עד שעלה הרעיון הבא: איחוד הזמן.

בדומה לאיחוד אירופה, איחוד אזורי הזמן. מהיום, כל אחד יכול לגור תקופה במאה ה-18, ולעבוד שם, ואז לעבור למאה אחרת, והכל חופשי וללא מיסים או הגבלות. נישואי תערובת (נניח לוחם ויקינגי ומידענית מהספרייה הדיגיטאלית של המאה ה-22) הפכו למקובלים והזמן הלך ואיבד את משמעותו. באופן טבעי ירדו מחיריהם של חפצים עתיקים, או כפי שכללי ה- politically correct מחייבים לומר, "מאותגרי זמן". מכונות הזמן הלכו והשתכללו, והמסעות הפכו לרחוקים יותר. משפחות נסעו בשבת לביקור בתיבת נוח, וקנו שם צמדי מחזיקי מפתחות בחנות המזכרות. אפילו במתחם ה"מפץ הגדול" פתחו דיסקוטק, שם רקדו כל המי ומי: בטהובן (זה עם מכשיר שמיעה) רקד עם המונה ליזה (זו עם הI-POD החדשני), וכמו בכל מקום תיירותי, הרבה יפנים וגרמנים עם מצלמות.

ונכון, פערי תרבויות זמן לא חסרים. אנשים שחשו שחייהם סובבים במעגלים, גילו לא אחת, כי אכן כן, במובן המילולי, ואילו אני, רק בשבוע שעבר עצרתי ללילה בבית מלון וכשהשעון המעורר צלצל, בהיותי באמצע חלום, לחצתי הלום שינה על "SNOOZE", ועכשיו אני מחפש את עצמי 20 שנה קדימה, מקווה לתפוס טיסה ולהספיק לארוחת הבוקר במלון.

XXX

איפה הם היום

מר וולקוק, אשר הגיע בזמן לאסוף את כובעו שנשכח, יצא זה מכבר לגמלאות ומשקיע את מירב זמנו בגידול צמחים נדירים בגינתו הביתית. מרי וויליאמס, נסעה במיוחד לשנת 1850 והצליחה להשכין שלום בין בנות הדודה, וגם לשים ידה על הסוודר. הצעיף נהרס בכביסה כאשר חדר בית המשפחה, הושכר לתייר מהמאה ה- 31 אשר הביא איתו את מכונת הכביסה הניידת שלו. מר פרסקי הפך את חנות האלקטרוניקה שלו לחנות למוצרי אומנות, וכבר הצליח למכור 14 מכשירי די וי די כפריט אומנות קינטית, ומספר מכשירי טלוויזיה אותם כינה: "חלון הצצה לעולמות קסומים". ג'ק המרטש, נענה ללחץ שהופעל עליו, נסע 50 שנה אחורה בזמן ורצח את הוריו (עם משתיק קול כמובן), וכך נמנע קיומו בעולם. ואילו מר פרסקי הגיע להבנה עם בטהובן שבדיוק סיים את התשיעית שלו, לפיה "לא נורא אם ימשיכו לחשוב שהוא חירש", ובתמורה הוא נהנה באחוזתו החדשה במאה ה- 33, מאחוז קטן (אבל מצטבר) מהתמלוגים. ג'יין, האמא שבקשה את דמי ההרשמה חזרה, לא קיבלה אותם אבל לבנה הקשיש, ניתנה ההזדמנות להגיע פעמיים בשבוע מדירתו ב"אחוזת הזהב" לשיעורים בכתה א'. תיבת נוח ממשיכה להיות אתר התיירות מספר 1 בעולם.