הספסל
הנה דוני. צועד במורד הרחוב. חושש לאחר לרכבת של 1:55. השמיים אפורים. אווירה חורפית וגשומה בעיצומו של הקיץ. החורפיות, מעיין מיקרו-קוסמוס של החורף, בתוך קוסמוס של קיץ.
האם החורף מעורר בך כאב? פיוט? געגועים?
החורפיות, תיתן לך את חוויית ה"בקרוב" לאותן תחושות.
נחוש את אותה עגמומיות, ואז, יד בוטחת תשלוף אותנו מהיבהובי האפרוריות אל חמסין לוהט.
והחמסין, כה משכנע, בדומיננטיות הגורמת לדמעות להתיבש. להתיבש ולהישכח.
ואולי חבל שכך.
***
הנה מילי. סיבוב אחרון בסופר השכונתי, לוודא שלא שכחה משהו. בתיק ורדרד, סנדלים ושמלה קייצית, צועדת החוצה בין טיפות הגשם.
מילי חושבת על דוני. מכירה אותו כל כך טוב. מכירה את הרגישות המשותפת לחורף. לגשם. גם הוא חושב על אוקטובר, היא אומרת לעצמה.
***
דוני ברכבת. שיקשוק מטרונומי מחזיר אותו לתקופות אחרות. שיקשוק הפסים, כמו מכונת זמן. כל שיקשוק, שנה, אירוע.
כן. הגשם מזכיר לו את אוקטובר.
הכרטיסן בודק את הכרטיסים. דוני שולף את הכרטיס ושואל את עצמו למה תחושת הניצחון? זה רק כרטיסן.
כאשר הגיע לתחנת הרכבת, השעה הייתה עשרה לשתיים. הועא הספיק לקנות כרטיס ולרוץ. הרכבת החלה לנוע, ודוני רץ לצידה, וברגע האחרון קפץ פנימה.
כמה פעמים בחיינו אנו נוסעים בזמן?
כילדים, הלכנו כל בוקר לבית הספר. יצאנו ברבע לשמונה, אחרינו, הגיעו בצעד מהיר הילדים שיצאו בעשרה לשמונה. ואז, באיחור קל ובריצה, המאחרים, שיצאו בחמישה לשמונה.
ואז, בוקר אחד, אנחנו קמים מאוחר, וההורים מסיעים אותנו את המרחק הקצר. רק שלש דקות לשמונה.
ובעודנו נוסעים, אנו חולפים על פני המאחרים של חמישה לשמונה, ואז רואים את הממהרים של עשרה לשמונה, ובסוף כמעט בשער, מדביקים את הילדים שיצאו ברבע לשמונה והלכו בנחת ובבטחון אל עבר בית הספר, ואנחנו איתם, וחושבים:
הנה, נסענו בזמן. מסע שהחל בקרב המאחרים של חמישה לשמונה והסתיים במקדימים של רבע לשמונה.
וכך יושב דוני ברכבת ומביט באנשים סביבו. חלקם הקדים. חלקם איחר. עכשיו, כולם באותה רכבת.
ברכבת הזמן אינו קיים. הוא יוצא להפסקה וחוזר לקראת ההגעה ליעד. ברכבת, אינך דוחק בנהג הקטר !step on it.
ועל מה חושב דוני בהיעדר אותו מירוץ נגד השעון?
הוא מביט בחלון. מילי נסעה ברכבת הזו, הוא חושב. חלפה על פני אותו נוף. אותן תחנות בדרך. אולי אפילו אותו כרטיסן.
למה לא הצטרפתי אליה אז? הוא שואל.
אם רק הייתי יודע. הוא עונה.
חלקים מחיינו חוליפם כמו נוף מתוך חלון קרון רכבת. אנחנו בתרדמת חורף. נעים במשעולי החיים על "טייס אוטומטי".
לעיתים,ף ניקח בידנו את ההגאים. בשעת סכנה; בזמן של כאב; וברגעים יקרי המציאות של שמחה והתרגשות. ואז אנו מביטים ואומרים: הרכבת חזרה למסלול. אפשר לחזור לישון.
***
מילי מגיעה לביתה. איש אינו מחכה לה. היא כבר רגילה. מתרגלים לשקט. מתרגלים ללבד.
לפעמים, יד ימין תנוח בהיסח הדעת על כתף שמאל החשופה, ופתאום תחושה מוכרת – מגע.
ולרגע, כאילו דוני מניח יד רכה, ונדמה לה שהיא שומעת את קולו. לוחש לה אהבה.
אבל בבית דממה מעיקה וגם מוכרת.
היא תאכל ארוחה קלה. תבהה בטלוויזיה.
העפעפיים יצנחו והיא תחוש הקלה מעושה שיום נוסף נגמר.
ובמיטה, צד אחד שקוע והצד שני, סדין מתוח. הצד של דוני.
ואולי תלחש בקול רם:
"דוני אתה אהבת חיי. אני כל כך מצטערת".
ואף אחד לא יענה, רק קולות צחוק משוחרר של שני זוגות שחוזרים מבילוי בפאב.
ודמעה אחת זולגת במורד הדרך אל עבר האף, ומילי שואלת: "במה מחר יהיה שונה?"
***
דוני בתחנה הסופית. הנה הספסל. כאן חיכה לה באוקטובר. החורף היה חורף. הגשם והעגמומיות נמשכו בלי שיד בטוחה תשלוף אותו אל קי. מושיע. בקי. אנחנו מבשלים את קדירת תבשילנו, כדי שבחורף נשב על כסא נדנדה מעץ. מכוסים בשמיכת צמד, ונקצור את פרי תבשילנו.
ודוני יושב על הספסל, כפי שישב באוקטובר.
לעולם לא מתרגלים ל"לבד".
***
מפעם לפעם הביט בשעונו. ב-11:24 הגיעה הרכבת. עד אז ישב משועמם. הצי. בעיתון שהושאר על הספסל. רכבות לוקחות בעלות על הזמן, אף אחד לעולם לא יאיץ בנהג הקטר, ורק ב-11:24 כשהרכבת מופיעה, הלב הולם בחוזקה.
אנשים מתחילים לרדת. מתחבקים עם אהוביהם שבאו לפוגשם. אחרי החיבוק, הליכה מהירה לעבר החושך.
הרכבת מתחילה להתרוקן. בחלל האוויר משתררת בדידות, רק ב-slow motion.
תפאום הוא אומר לעצמו את מה שדפיקות הלב ידעו כל הזמן: היא לא תבוא.
דוני נשאר לשבת. כאילו עצם הישיבה על הספסל היא מאמץ אחרון לגרום למילי לבוא. בהמיית המחשבות שלו, אינו יכול שלא לשמוע עצמו מספר לה, כאילו האבידה נמצאה בסופו של דבר:
"…ואז ראיתי שהרכבת ריקה ואת אינך, וכל כך נבהלתי. אין לך מושג איזה התקף לב גרמת לי".
ואז, ציפיה לשמוע תשובה מרגיעה, איך אהובתו ירדה בטעות תחנה אחת לפני, ומיהרה לקחת מונית כדי שלא ידאג.
אבל אין תשובה מרגיעה. באוויר רק שקט. דממה של "חדשות רעות".
דוני ישב על הספסל עוד זמן רב. כאילו מסרב לנתק את התקווה ממכונת ההנשמה. כל עוד ישב על הספסל, יוכל להמשיך להרי. בראשו דיאלוג עם מילי, שמגיעה מתנשפת ומתנצלת.
ואז הוא קם, והבדידות מכה בו. כמו לצלול לתוך מי קרח, ולחוש את הריאות מתכווצות.
"… ואז קמתי כי לא ראיתי טעם להמשיך לחכות…", מנסה מחשבה סוררת במעמקי המוח להמשיך את הדיאלוג הגוסס, ודוני חש שק של אבנים במקום בו אמור להיות לבו. כבר טאטם למחשבות של עצמו.
כשאבת חייך היא גם החברה הכי טובה שלך, נשוא המיית לבך ("היא עזבה אותי"), היא גם מושא הבגידה והכאב ("עזבת אותי!"), ובהיעדר שתיהן, נותר רק חלל ריק ואפל.
***
לעיתים החיים מובילים אותנו למבוי סתום.
כמו סבך חוטים שכל נסיון להתירו מסבך עוד יותר.
לעיתים, הגשם הקצר באמצע הקיץ, הוא ה"בקרוב" לחורף ארוך ועגמומי.
ובאוקטובר, דוני לא הצליח להיזכר מתי הזהיר אותו גשם פתאומי, בעיצומו של הקצר שעבר, שהחיים עומדים להתשנות.
מבלי לשים לב, בלי לתכנן, מציאות החיים משתנה בלי הכר.
מרחק פיסי שנוחת עלינו, מעמיק את הריחוק הרכשי, והריחוק הרגשי, נותן משנה תוקף למרחק הפיסי, וחוזר חלילה.
וכל ניסיון,
("…למה ירדת מהרכבת? ידעת שאני מחכה לך?)
("אל תקשה עלי עם החקירות האלה. אתה לא מבין כמה קשה לי גם ככה"),
("אולי תסבירי לי מה קרה אז אבין למה קשה לך")
("פשוט הנח לי! אני לא מתכוונת לשחזר כל רגע באוקטובר. אני לא מסתדרת עם ה'כאן ועכשיו'…").
כמו פלונטר חוטים שמתהדק.
וככל שהוא מתהדק, קשה עוד יותר להתיר אותו. וככל שקשה להתיר אותו, פוחתת התקווה ונוצר אותו חלל מאיים של בדידות.
***
מילי חצי ערה. חצי ישנה. מחשבות רצות. חסרות טעם וצבע. חסרות זהות מוגדרת. כאב. כאב הבדידות. געגוע.
געגוע לאיש אהוב. אהוב כל כך. אהבה טעורה וחזקה. והיא שוקעת אל תוך חלום מתוך של אהבה וליטוף. חלום שמשנה צורה לסיוט. חלום בלהות. ובשניה שהיא מתעוררת, שטופת זיעה, נמחק החלום מן התודעה ופרטיו נשכחים.
כמעט שנה חלפה מאז אוקטובר.
ואם הגשם של הקיץ שעבר לא הצליח לנבא את הבאות, מילי מציעה שהגשם של היום אולי טומן בחובו הזדמנות נוספת.
כמו רכבת שעוצרת באופן בלתי מתוכנן, והכרוז מזמין אותה לעלות.
***
שיחת הטלפון הקצרה בשלש בלילה הייתה הדבר האחרון שדוני ציפה לו.
ב-3:55 הוא ישב על הספסל. התחנ ריקה ושוממה. אין רכבות שעוצרות. אין אנשים שיורדים ופוגשים את אהוביהם. רק דממה.
ופתאום הדממה אינה מעיקה. הלבד אינו מאיים. החושך ידידותי.
דוני אפילו אינו מביט בשעונו. לא סופר את הדקות. לא מנהל דיאלוגים דמיוניים.
ואז היא מופיעה מתוך ערפל האפילה. ועוצמת יופייה מכה בו, וקשה לקטוע את שטף דיבורה.
הוא אינו צריך לשאול. הוא אינו צריך לחקור.
היא שופכת בפניו את הסיפור, כמו צייר שמצייר מציאות לפרי פרטיה, עד בד לבן ובנקי.
ודוני אינו אומר מילה. אין בעולם מילה שצריכה להיאמר ברגע הזה. אין בעולם מילה שתוסיף ולו פרט קט אחד לציור הענק הנפרש לפניו בשטף הדיבור שלה.
ובעוד הולכים חבוקים אל הבית שמהיום יהיה ביתם, בתזמון לא מתוכנן, כל אחד מהם מביט למעטה, אל עבר נקודה דמיונים בשמיים, ולוחש !thank you.
צטט: pega doll 2008-09-08 00:12:20
they always could have Paris…
נורא יפה.
מה היה התירוץ שלה?
אז קודם כל, תודה.Forget Paris הוא אחד הסרטים הקסומים שיש. אבל רגע, הספסל שחשבתי עליו הוא באמת בפריס. איך ידעת???
אז התשובה היא שברגע שהמילים קלחו מפיה, ולא הייתה יותר שום שאלה שצריכה הייתה להישאל, זה כבר לא היה ממש משנה מה התירוץ.
they always could have Paris…
נורא יפה.
מה היה התירוץ שלה?
פספוס, מבוי סתום, לבכות.
מחפשת את הספסל.
THANK YOU
נחמד שבסיפורים תמיד אפשר ליצור HAPPY AND
במציאות זה קצת יותר קשה…
לגבי האיחורים…:)
יש כאלה שלא מספיקים.. ואפילו מפספסים טיסה.. פעמיים… בהפרש של שבוע….
נהנתי *
יש ימים שהרומנטיקה מנצחת את הציניות. אפילו בקיץ.
כתוב נעים. תודה.
נו, כל אחד והספסל שלו….
הכתיבה מרשימה, מפתיע אותי שכמעט באותו זמן אני העליתי את הגלריה הזו באותו הנושא…
תראה אם היא מעניינת אותך…
מיכאל האפרתי – פרופ' עין גדי ואני
כמו כל דבר טוב בחיים, גם הקשר שלי עם הפילוסוף והשחמטאי פרופסור אריק עין גדי (מחבר רב המכר "מט ועוגת גבינה חצי אפויה בששה מהלכים"), החל במקרה.
בעודי צועד כמדי בוקר בשד' רוטשילד עם שני כלביי: ריצ'ארד ודמבו, נתקלתי בפרופ' עין גדי מטייל להנאתו עם בתו הבכורה, היפייפיה ארוכת הרגליים והאהובה, במבי. מיד הבחנתי שהם מרחרחים אחד את השנייה, ומאחר ושנינו המתנו שדמבו ובמבי יעשו את צרכיהם, פתחנו הפרופסור ואני בשיחה.
פרופ' עין גדי, שקנה לעצמו שם עולמי כפילוסוף מוביל, (מסתבר שהיום בכמה מאות דולרים ניתן לקנות הכל…) גילה לי כי בימים אלה הוא עסוק בניסיון למצוא פתרון לבעיה שמטרידה אותו עד מאוד: עין גדי התלבט, (ואף ביקש לשמוע את דעתי), בשאלה: האם עקרון אי הוודאות של הייזנברג מוגבל לפיסיקה קוונטית או שהוא ניתן למימוש בשדות נוספים, כמו למשל בפס הייצור במפעל לקרמבו. על אף שעבר כברת דרך, החורף עמד להסתיים ועין גדי חשש שלא יספיק לסיים בזמן את עבודת המחקר.
הופתעתי מעצם השאלה, שכן באותה עת סברתי כי פרופ' עין גדי עסוק כל כולו בחקר השחמט, ואף התבססתי על כך שמספר שנים קודם לכן הוא נבחר להיות יושב ראש איגוד השחמטאים העולמי.
עצרתי את שטף הדיבור של ידידי החדש, והוא שיסה בי את תשובתו הנשכנית, שכבר לא, ובכלל, הוא לא רואה עתיד לענף, שלאחר אישרור חוק הכלים השלובים, כבר לא נשאר הרבה מה לחדש, ושכך או כך (וכאן לראשונה ראיתי מבוכה והיסוס בפניו של הפרופסור) הוא הודח בבושת פנים מהאיגוד, ברגע של סערת רגשות בכנס באיסלנד (כאשר כינה את בובי – פּישר). ההדחה לא הטרידה אותו, כך לדבריו, כי נפלה עליו בעיצומו של מחקר חדשני שעתיד היה לשנות לחלוטין את גורל העולם, (או עתיד האוכל האיטלקי במתכונתו המוכרת – המאוחר מבין השניים).
עין גדי העלה סברה לפיה אם משלבים פסטה ואנטי פסטי בארוחה אחת, נוצר חור שחור במעיים. למעשה, המחקר שהיה כאמור בחיתוליו (תרתי משמע), וההמתנה הארוכה על הספסל בשדרה, גרמו לי לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שחברי הפילוסוף הפך את במבי, בתו האהובה, לשפנת הניסיונות שלו. כשפנפנת פלייבוי בדימוס, לא היה כאן מעבר חד במיוחד עבורה, ועם זאת וככל שיכלתי להבחין ממקום מושבי על הספסל בו ישבנו, כואב למדי.
עין גדי, כפילוסוף, רואה עצמו כדוגמה לאדם ללא גיל. כאשר הוא מדבר על יוון העתיקה, אינך יכול שלא לחוש כאילו אתה חי את התקופה. כשהוא מרצה לך עלמשפט פיתגורס, ומדגים באמצעות אצבע משולשת (ויצויין כי עין גדי ידוע כאחד האחרונים שהמשיכו להאמין בחפותו של הנ"ל לכל אורך המשפט), כל לימודי הנדסת המישור מהתיכון מקבלים מימד נוסף.
באותה עת לא הייתי מודע למפעל הישגיו של עין גדי, אותו בנה במו ידיו. במפעל ניתן היה לקנות או לחכור הישגים לפי בחירה ולשלם ביציאה (בקרוב תפתח חנות המפעל).
לצד המפעל, עמד בגאון בית הספר לשחמט.
בית הספר חרט על דגלו את המימרה: "גם קוף אפשר ללמד לשחק שחמ... " (לא היה מקום על הדגל).
אמנם אף קוף לא סיים את חוק לימודיו בבית ספר המהפכני של הפרופסור החביב (ואם לדייק, בשום בית ספר בעולם), אולם עין גדי ידע לספר לי בגאווה על בעלי חיים אחרים ביניהם זברה ותינשמת שסיימו, ולא מן הנמנע כי גם בן אנוש אחד או שניים.
עין גדי מתאר בעצב את תחושת הסוף הגוברת והולכת, כגורל ידוע מראש, בחיים, בבית הספר ומחוצה לו. הוא עצמו רכש באחד ממסעותיו בקזחסטן לוח שח מט מאבן שיש טבעית, ונהג לתת הרצאותיו תוך הדגמת מהלכים שונים באמצעות כלי השיש הייחודיים מעוצבים בעבודת יד, בקורס שהפך להיות הסמל המסחרי שלו: "מבוא לשחמט".
במהלך השנים, ולאור מקרי גניבות רבים של כלים מהלוח, התאים הפרופסור את התרגילים לכלי השח המעטים שנותרו, אלא שמיום ליום נותר עם פחות ופחות כלים על הלוח, ואם בתחילה, האתגר חידד את מוחו, והביא להישגים במחקר השחמט (זכורה לרבים הופעתו הבלתי נשכחת או אז הדגים מט סנדלרים בעודו יחף…), הרי שהיום שונה שם הקורס ל"מבוא לאמפיריציזם" וכך, בעודנו יושבים ומשוחחים, התבוננו שנינו בחיות המחמד שלנו – דמבו וריצ'ארד, שנולדו לוח חלק וגדלו והתפתחו, ובבמבי, שנולדה ונותרה לוח חלק, ושתקנו.
מאז אותו יום מרתק על הספסל בשדרות רוטשילד, פקדתי את ביתו של פרופ' עין גדי פעמים אין ספור, ובכל פעם יצאתי משם בתחושה רעננה של צמיחה והתחדשות. בכל ביקור, למדתי דברים חדשים וזכיתי להפנים תובנות חדשות, מפתיעות ועמוקות, ורק כשבמבי עזבה את בית הפרופסור ועברה לגור בעיר אחרת, ואני חדלתי מלבוא בשעריו של האיש האציל הזה, הבנתי את הכבוד הרב שנפל בחלקי להכיר אדם רב גוני ומעניין, מלא שמחת חיים, הנוהג לכבס את גרביו בתוך שקית אפיה, וכיום אין ביטוי הולם יותר לשאיפתו של הפרופסור למצוא סוף סוף את הגרב השנייה שלו.
מוקדש לבתי הבכורה, שחוגגת היום את יום הולדתה ה-16, ומסיבה לא ברורה בחרה לבלות את ערב יום כיפור, עם אחותה הקטנה, בכתיבת דף זה בקפה, ומכאן ההשראה לטכסט ההזוי המובא כאן.
צטט: השפנפנה של… 2008-10-26 00:44:09
קראתי את הסיפור… אני חושבת שראית אותי באור לא נכון. מה אתה כותב על הרגליים שלי?
לוח שיש חלק? זה מה שאני?הא? אתה חושב את עצמך לידיד מי יודע מה של אבא שלי?
תדע לך שהוא מזלזל בך. הוא חושב שהגרביים שלך מסריחות נורא וכבר כמה פעמים הוא החליף את שקיות האפייה מרוב גועל. כל היום הוא בוכה לי בטלפון על צמחי התה שגנבת ממנו בערמומיות ובזדון, ואני זאת שצריכה לנחם אותו ולשמש לו כתף תומכת . תגיד תודה שלא סיפרתי לו שהתחלת איתי, כמו כולם. לא, אני לא באה לשם הרבה. בסך הכל רציתי פעם אחת לעשות פדיקור בשביל איזה תיאוריה חדשה של אבא שלי. מה בכלל עשית שם?
ולמה הפדיקוריסטית החזיקה לק אדום? זה היה מה שאני חושבת שזה?
מאז שהלכת למכון משה ובניו, להסרה לצמיתות, אמרת שהרגלים שלך הם כמו לוח חלק. מה? שכחת?
אני מצטער שהיא תוקפת אותך, כבר דיברתי איתה על זה והיא תנסה להיות נחמדה אליך.
אגב, אתה מוזמן לקרוא את ההגיג החדש שרשמתי, ובהקשר אליו: רוצה לבוא איתי לשם עוד יומיים?
צטט: השפנפנה של… 2008-10-26 00:44:09
קראתי את הסיפור… אני חושבת שראית אותי באור לא נכון. מה אתה כותב על הרגליים שלי?
לוח שיש חלק? זה מה שאני?הא? אתה חושב את עצמך לידיד מי יודע מה של אבא שלי?
תדע לך שהוא מזלזל בך. הוא חושב שהגרביים שלך מסריחות נורא וכבר כמה פעמים הוא החליף את שקיות האפייה מרוב גועל. כל היום הוא בוכה לי בטלפון על צמחי התה שגנבת ממנו בערמומיות ובזדון, ואני זאת שצריכה לנחם אותו ולשמש לו כתף תומכת . תגיד תודה שלא סיפרתי לו שהתחלת איתי, כמו כולם. לא, אני לא באה לשם הרבה. בסך הכל רציתי פעם אחת לעשות פדיקור בשביל איזה תיאוריה חדשה של אבא שלי. מה בכלל עשית שם?
ולמה הפדיקוריסטית החזיקה לק אדום? זה היה מה שאני חושבת שזה?
הגרבים שלי עומדות בתקן של איגוד הסרחנים הבינלאומי, ואף השתתפו בconvention האחרון ב-Phoenix, אריזונה. (וביננו, אם אתם הייתם מארגנים כנס גרביים מסריחות, לא הייתם ממקמים אותו שם?).
לא גנבתי צמחי תה? לקחתי בהשאלה.
ולא. זה לא היה לק אדום. זו הייתה ריבה. לא כל האנשים זורקים לפח קליפות קלמנטינה או… צפורניים משומשות…
קראתי את הסיפור… אני חושבת שראית אותי באור לא נכון. מה אתה כותב על הרגליים שלי?
לוח שיש חלק? זה מה שאני?הא? אתה חושב את עצמך לידיד מי יודע מה של אבא שלי?
תדע לך שהוא מזלזל בך. הוא חושב שהגרביים שלך מסריחות נורא וכבר כמה פעמים הוא החליף את שקיות האפייה מרוב גועל. כל היום הוא בוכה לי בטלפון על צמחי התה שגנבת ממנו בערמומיות ובזדון, ואני זאת שצריכה לנחם אותו ולשמש לו כתף תומכת . תגיד תודה שלא סיפרתי לו שהתחלת איתי, כמו כולם. לא, אני לא באה לשם הרבה. בסך הכל רציתי פעם אחת לעשות פדיקור בשביל איזה תיאוריה חדשה של אבא שלי. מה בכלל עשית שם?
ולמה הפדיקוריסטית החזיקה לק אדום? זה היה מה שאני חושבת שזה?
צטט: skyskysky 2008-10-25 22:54:30
צטט: skyskysky 2008-10-25 22:49:13
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 21:57:37
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
שיאללה איתי. איזה פסיכי אני! ועוד אמרתי לעצמי: היא בטח הגיבה שם, אז מה אתה כותב לה להגיב בלי לבדוק אם היה הגיבה, אבל אז עניתי שלא משנה. אחרת, איך אכתוב: "היא לא נושכת", אז השארתי ועכשיו ראיתי שהגבת ועוד תגובה כזאת יאמי. אז תודה על התגובה היאמי, מאמי.
Any time baba:-)))
איך לא? היא מעולה!! והיא צריכה לדעת את זה, מה אני אתן לה כוכב וזהו?זה כמו לתת כסף ליומולדת ..:-))
ותפסיק לקרא לעצמך פסיכי ..אם אתה כבר מדבר עם עצמך תפרגן לעצמך :-))
תודה על הפרגון לפרגון. ואגב, גם אני לא אוהב את אלה שנותנים כסף ליומולדת.
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 22:02:25
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
עכשיו תקראי את זה http://cafe.themarker.com/view.php?t=689790 (דף משותף לדנה ולאמה)
(זהו. אני לא יורד ממך…)
אוייי זה הדבר הנחמד ביותר שמישהו אי פם אמר לי..:-)
משפחת האפרתי rulls :-)) על השני ..אני מיפחדתתת להגיב
צטט: skyskysky 2008-10-25 22:49:13
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 21:57:37
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
שיאללה איתי. איזה פסיכי אני! ועוד אמרתי לעצמי: היא בטח הגיבה שם, אז מה אתה כותב לה להגיב בלי לבדוק אם היה הגיבה, אבל אז עניתי שלא משנה. אחרת, איך אכתוב: "היא לא נושכת", אז השארתי ועכשיו ראיתי שהגבת ועוד תגובה כזאת יאמי. אז תודה על התגובה היאמי, מאמי.
Any time baba:-)))
איך לא? היא מעולה!! והיא צריכה לדעת את זה, מה אני אתן לה כוכב וזהו?זה כמו לתת כסף ליומולדת ..:-))
ותפסיק לקרא לעצמך פסיכי ..אם אתה כבר מדבר עם עצמך תפרגן לעצמך :-))
צטט: skyskysky 2008-10-25 22:49:13
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 21:57:37
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
שיאללה איתי. איזה פסיכי אני! ועוד אמרתי לעצמי: היא בטח הגיבה שם, אז מה אתה כותב לה להגיב בלי לבדוק אם היה הגיבה, אבל אז עניתי שלא משנה. אחרת, איך אכתוב: "היא לא נושכת", אז השארתי ועכשיו ראיתי שהגבת ועוד תגובה כזאת יאמי. אז תודה על התגובה היאמי, מאמי.
Any time baba:-)))
איך לא? היא מעולה!! והיא צריכה לדעת את זה, מה אני אתן לה כוכב וזהו?זה כמו לתת כסף ליומולדת ..:-))
ותפסיק לקרא לעצמך פסיכי ..אם אתה כבר מדבר עם עצמך תפרגן לעצמך :-))
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 21:57:37
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
שיאללה איתי. איזה פסיכי אני! ועוד אמרתי לעצמי: היא בטח הגיבה שם, אז מה אתה כותב לה להגיב בלי לבדוק אם היה הגיבה, אבל אז עניתי שלא משנה. אחרת, איך אכתוב: "היא לא נושכת", אז השארתי ועכשיו ראיתי שהגבת ועוד תגובה כזאת יאמי. אז תודה על התגובה היאמי, מאמי.
Any time baba:-)))
איך לא? היא מעולה!! והיא צריכה לדעת את זה, מה אני אתן לה כוכב וזהו?זה כמו לתת כסף ליומולדת ..:-))
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
עכשיו תקראי את זה http://cafe.themarker.com/view.php?t=689790 (דף משותף לדנה ולאמה)
(זהו. אני לא יורד ממך…)
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
שיאללה איתי. איזה פסיכי אני! ועוד אמרתי לעצמי: היא בטח הגיבה שם, אז מה אתה כותב לה להגיב בלי לבדוק אם היה הגיבה, אבל אז עניתי שלא משנה. אחרת, איך אכתוב: "היא לא נושכת", אז השארתי ועכשיו ראיתי שהגבת ועוד תגובה כזאת יאמי. אז תודה על התגובה היאמי, מאמי.
צטט: skyskysky 2008-10-25 19:28:56
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
ללאמה ולקוקר-נשקן החמודים שלום,
תודה. מת עליך כשאת מלאת התלהבות. את יכולה להגיב שם. היא לא נושכת. מקסימום שורטת (אבל בזה היא לא שונה מחתולה סיאמית דשנה).
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-25 11:56:26
גם אמה כתבה סיפור בדף שלה http://cafe.themarker.com/view.php?t=690673
מדהים :-)) קראתי וכיכבתי, הזרים אותי למחר בהייי :-)) איזה יופייייייייי 🙂
צונאמי התלהבות זו אני :-))
שבוע טוב שיהיה ותודה תודה על ההפניה
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-24 18:47:26
צטט: יפעת פלד 2008-10-24 18:02:49
תוחזר אגסית.
אגסית כאן. שלומה מצויין.היום נחגוג לה יום הולדת בבית היין. את מוזמנת. תביאי קרמבו (בטעם מוקה).
עכשיו מזמינים?
פספסתי את הטיסה..
צטט: יפעת פלד 2008-10-24 18:02:49
תוחזר אגסית.
אגסית כאן. שלומה מצויין.היום נחגוג לה יום הולדת בבית היין. את מוזמנת. תביאי קרמבו (בטעם מוקה).
http://cafe.themarker.com/view.php?t=689790
כנסו שובבים שלי
צטט: wonders 2008-10-22 10:27:32
מיכאל הנכבד, מתוך שלל העובדות אותן מעלה מאמרך המלומד אני בוחרת להתייחס לבאות(בחסות ויקיפדיה):
1. מכניקת הקוונטים מתארת את התנהגות החומר בסקאלות הקטנות ביותר. עקרון אי הוודאות הקובע כי לא ניתן לקבוע במקביל ערכים מדויקים לזוגותמשתניםמדידים מסוימים שלחלקיק אלמנטרייחיד, אפילו באמצעות כלי מדידה מדויקים עד אין סוף.
לדוגמא: אם נראה בעוגיה, בקצפת ובמעטה השוקולד "חלקיקיו האלמנטרים" של הקרמבו
יתואר עקרון אי הוודאות כך:
אם : 0 ≠ (שוקולד*קצפת) – (קצפת*שוקולד)
או לחלופין, בהתאמה
0 ≠ (עוגיה*קצפת) – (קצפת*עוגיה)
אזי: קצפת ^ עוגיה ^ !{[קצפה,עוגיה]}! 1/2
(!= ערך מוחלט, ^ = סיגמא. לא מצאתי סימנים מתאימים יותר)
2. מהלומת העלבון שהוטחה בפניו של בובי פישר בכנס גרמה לו למהפך שבמהלכו נשלפה הנקודה מבטן ה"פ" ובובי עשה הסבה משחמט לייצרן מצליח של צעצועים כאילו-איכותיים לתינוקות של עשירים,
3. למרות שנראית קורלציה מסוימת בין ביקוריך בביתו של הפרופסור לבין התקופה שבה שהתה בו במבי, (ואני נוטה להימנע מלקפוץ למסקנות מרחיקות לכת), אני לא מבינה את עצם נוכחותה הנפרדת (שאין להתעלם ממנה) של במבי לאחר הניסויים האכזריים שביצע בה הפרופסור ואשר היו אמורים, כפי שכיום מבינים המדענים את מנגנון הקריסה המלאה בעקבות מחקריהם של איינשטיין, אופנהיימר וקולגות על תופעת החורים השחורים הנגרמת מן המפגש של פסטה ואנטי פסטה, להפוך אותה לגוף בעל כוח כבידה כה חזק עד ששום גוף אינו יכול להתנתק ממנו.
4. כידוע, פיתגורס הגביל את עצמו במהלך רוב הקריירה שלו לשני מימדים, התעוזה שנדרשה ממנו כדי לפרוץ למימד השלישי באמצעות תנועה מזרחית (מגונה) גרמה לו להסתבך עם הממסד הסתבכות שהביאה בסופו של דבר ולאחר שפע של דיונים בבתי משפט, לעזיבתו את יוון ולהקמתה של קהילה דתית-פילוסופית מיוחדת במינה בדרום איטליה.
5.בשל הרגישות האישית שלי לתחום של השקעות אני לא אתייחס למשל הקוף….(והמבין יבין…)
6.בנוגע ללוח השח מט, אני מתכבדת לצטט את חז"ל, במסכת אבות אומר התנא אלישע בן אבויה: "הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". אחרי גיל חמישים זה נחשב כתוב על גבי מחוק על גבי כתוב…….
וכאן אנו מגיעים לסיבה שלשמה התאספנו וטרחנו ללקט את שלל הרמיזות מתוך מאמרך המחכים:
להראות שהכל לטובה, וכל מהלומה, או מכה או משבר שנופלים עלינו מוליכים אותנו למקום טוב יותר:
"ומסיבה לא ברורה בחרה לבלות את ערב יום כיפור, עם אחותה הקטנה, בכתיבתדף זהבקפה" (יש מצב שהבנות רמזו לגישתך הפלצנית משהו?…. לא אין מצב…. כנראה סתם השתעשעו). מזל טוב לבתך המוכשרת וברכות לאחותה התומכת.
וונרס שלום,
קראתי בעיון רב את תגובתך. מימי לא קיבלתי תגובה כה מפורטת, ונדרשתי לזמן רב ביותר על מנת ללמדה לאורכה ולרוחבה.
אני מסכים שקרמבו הוא הרבה יותר מסך כל מרכיביו. יצרן צעצועי התינוקות PISHER אכן קנתה לעצמה שם בקרב תושבי שכונות בעלות רמה סוציו אקונומית גבוהה, וכיום מתקיים ניסוי לשיתוף פעולה בשיפור חוויית המשתמש במזרקות הרבות הפזורות בעיר בריסל (ומי שהיה שם,ובכללם חיים – יבין). אני קצת נבוך שעלית על הקורלציה, וקולט כאן רמז שעליתי על במבי… (אין תגובה). לגבי פיתגורס, הערתך ללא ספק מציגה מימד נוסף של הסיפור. לא אתיחס ל"קוף", למרות שבתקופה האחרונה אני שוקל להחליף את יועץ ההשקעות שלי באחד כזה… ואם לסכם, תגובתך היא כמו דיו חדש על דיו מהשבוע שעבר שנשאר על המדף, ונראה שחיי הדף של התגובה שלי לא יהיו ארוכים. אני מקווה ששלי כן. מצטרף לברכות.
צטט: הכוזרי 2008-10-22 13:32:22
אפרופו שח מת
ניסיתי פעם לשחק מול המחשב
במשחק ברמה של קספרוב
הוא ניצח אותי בצעד אחד בלבד
כשהוא היה בכלים הלבנים
ואני בשחורים
(להזכירך, הצעד הראשון של הלבנים)
פשוט ויתרתי לו כבר במהלך הראשון
כי אני לוזר מטבעי
מה אתה שח! מת על התגובות שלך.
אפרופו שח מת
ניסיתי פעם לשחק מול המחשב
במשחק ברמה של קספרוב
הוא ניצח אותי בצעד אחד בלבד
כשהוא היה בכלים הלבנים
ואני בשחורים
(להזכירך, הצעד הראשון של הלבנים)
פשוט ויתרתי לו כבר במהלך הראשון
כי אני לוזר מטבעי
צטט: pega doll 2008-10-22 09:16:48
בוינה, יא מופראתי ! מה כל הלקוחות שלי, עושים אצלך?!
🙂 חחחח (וואלה. התאפקתי. אין לך מושג כמה התאפקתי….)
הלו! הם הגיעו אלי לא מסופקים, רעבים ורועדים מקור.
מיכאל הנכבד, מתוך שלל העובדות אותן מעלה מאמרך המלומד אני בוחרת להתייחס לבאות(בחסות ויקיפדיה):
1. מכניקת הקוונטים מתארת את התנהגות החומר בסקאלות הקטנות ביותר. עקרון אי הוודאות הקובע כי לא ניתן לקבוע במקביל ערכים מדויקים לזוגותמשתניםמדידים מסוימים שלחלקיק אלמנטרייחיד, אפילו באמצעות כלי מדידה מדויקים עד אין סוף.
לדוגמא: אם נראה בעוגיה, בקצפת ובמעטה השוקולד "חלקיקיו האלמנטרים" של הקרמבו
יתואר עקרון אי הוודאות כך:
אם : 0 ≠ (שוקולד*קצפת) – (קצפת*שוקולד)
או לחלופין, בהתאמה
0 ≠ (עוגיה*קצפת) – (קצפת*עוגיה)
אזי: קצפת ^ עוגיה ^ !{[קצפה,עוגיה]}! 1/2
(!= ערך מוחלט, ^ = סיגמא. לא מצאתי סימנים מתאימים יותר)
2. מהלומת העלבון שהוטחה בפניו של בובי פישר בכנס גרמה לו למהפך שבמהלכו נשלפה הנקודה מבטן ה"פ" ובובי עשה הסבה משחמט לייצרן מצליח של צעצועים כאילו-איכותיים לתינוקות של עשירים,
3. למרות שנראית קורלציה מסוימת בין ביקוריך בביתו של הפרופסור לבין התקופה שבה שהתה בו במבי, (ואני נוטה להימנע מלקפוץ למסקנות מרחיקות לכת), אני לא מבינה את עצם נוכחותה הנפרדת (שאין להתעלם ממנה) של במבי לאחר הניסויים האכזריים שביצע בה הפרופסור ואשר היו אמורים, כפי שכיום מבינים המדענים את מנגנון הקריסה המלאה בעקבות מחקריהם של איינשטיין, אופנהיימר וקולגות על תופעת החורים השחורים הנגרמת מן המפגש של פסטה ואנטי פסטה, להפוך אותה לגוף בעל כוח כבידה כה חזק עד ששום גוף אינו יכול להתנתק ממנו.
4. כידוע, פיתגורס הגביל את עצמו במהלך רוב הקריירה שלו לשני מימדים, התעוזה שנדרשה ממנו כדי לפרוץ למימד השלישי באמצעות תנועה מזרחית (מגונה) גרמה לו להסתבך עם הממסד הסתבכות שהביאה בסופו של דבר ולאחר שפע של דיונים בבתי משפט, לעזיבתו את יוון ולהקמתה של קהילה דתית-פילוסופית מיוחדת במינה בדרום איטליה.
5.בשל הרגישות האישית שלי לתחום של השקעות אני לא אתייחס למשל הקוף….(והמבין יבין…)
6.בנוגע ללוח השח מט, אני מתכבדת לצטט את חז"ל, במסכת אבות אומר התנא אלישע בן אבויה: "הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". אחרי גיל חמישים זה נחשב כתוב על גבי מחוק על גבי כתוב…….
וכאן אנו מגיעים לסיבה שלשמה התאספנו וטרחנו ללקט את שלל הרמיזות מתוך מאמרך המחכים:
להראות שהכל לטובה, וכל מהלומה, או מכה או משבר שנופלים עלינו מוליכים אותנו למקום טוב יותר:
"ומסיבה לא ברורה בחרה לבלות את ערב יום כיפור, עם אחותה הקטנה, בכתיבתדף זהבקפה" (יש מצב שהבנות רמזו לגישתך הפלצנית משהו?…. לא אין מצב…. כנראה סתם השתעשעו). מזל טוב לבתך המוכשרת וברכות לאחותה התומכת.
בוינה, יא מופראתי ! מה כל הלקוחות שלי, עושים אצלך?!
🙂 חחחח (וואלה. התאפקתי. אין לך מושג כמה התאפקתי….)
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-19 13:45:19
צטט: pega doll 2008-10-18 23:08:16
אתה שובב, אתה!
לרוע מזלך, הכרתי את פרופ' עין גדי אישית, מהימים שבהם חבשתי את ספסל הלימודים הפצוע
ומצאתי אותו נואם זקן, נטו
כן. כן. והבנתי שספסל הלימודים פצוע גם השנה.. ככה נובמברISH ?
(ששש… pesa gur)
😐
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-20 20:13:12
צטט: skyskysky 2008-10-20 19:48:59
מבריק מבריק מבריק !!!!! לא, רגע ..הפרעת קשב ארורה זה הבקבוק של האקונומיקה.
אין אין ענק הפוסט פשוט ענק וקראתי אותו עד הסוף מה שלא אופייני לי יען כי בלי ניקוד ותמונות לא קוראת ..
רק שהתגובות שלי תזזיתיות ומכפילות מילים(טוב אם אתה מעקם לי את היד., דיבליות ..) ואני לא רוצה לקלקל את הרמה כאן ..
בקיצור אני מרגישה כמו שודד ים שמצא תיבת מטמון בלי ידיות אז אני הולכת לחפש ידיות ואחזור.. בחיי אלוהים שאחזור כיכבתי והכל ואני לא זורקת ככה כוכבים בלי חנייה
רואה למה התכוונתי?? רואה???
ביי:-)))
(אגב rush hour ב-@ אז לא עובר ..)
וואו! תודה! אבל למה אני רואה קוקר ספניאל? אולי התחלפנו ואני שתיתי את האקונומיקה ואת את הוויסקי?
זה הטיפקס .. לא שותים אותו אתה יודע, וגם לא מריחים מורחים על הדף ! ולא בתוך האף!!
לא מצאתי ידיות עדיין אבל נתקלתי בעין גדי מסתבר שעבר לשואו ביז אתה יכול למצא אותו מחלק חתימות בחוף גורדון הזכרתי אותך והיו לו מילים מאוד חמות עלייך ..
הבת שלך מתגלה ככשרון עולה….
תגיד פרו' עין גדי מכיר את פרופ' מבוא חמה?
לדעתי לא. פשוט מבוא חמה מתגורר באחד העם ומעולם לא הצטלבו דרכיהם.
צטט: skyskysky 2008-10-20 19:48:59
מבריק מבריק מבריק !!!!! לא, רגע ..הפרעת קשב ארורה זה הבקבוק של האקונומיקה.
אין אין ענק הפוסט פשוט ענק וקראתי אותו עד הסוף מה שלא אופייני לי יען כי בלי ניקוד ותמונות לא קוראת ..
רק שהתגובות שלי תזזיתיות ומכפילות מילים(טוב אם אתה מעקם לי את היד., דיבליות ..) ואני לא רוצה לקלקל את הרמה כאן ..
בקיצור אני מרגישה כמו שודד ים שמצא תיבת מטמון בלי ידיות אז אני הולכת לחפש ידיות ואחזור.. בחיי אלוהים שאחזור כיכבתי והכל ואני לא זורקת ככה כוכבים בלי חנייה
רואה למה התכוונתי?? רואה???
ביי:-)))
(אגב rush hour ב-@ אז לא עובר ..)
וואו! תודה! אבל למה אני רואה קוקר ספניאל? אולי התחלפנו ואני שתיתי את האקונומיקה ואת את הוויסקי?
מבריק מבריק מבריק !!!!! לא, רגע ..הפרעת קשב ארורה זה הבקבוק של האקונומיקה.
אין אין ענק הפוסט פשוט ענק וקראתי אותו עד הסוף מה שלא אופייני לי יען כי בלי ניקוד ותמונות לא קוראת ..
רק שהתגובות שלי תזזיתיות ומכפילות מילים(טוב אם אתה מעקם לי את היד., דיבליות ..) ואני לא רוצה לקלקל את הרמה כאן ..
בקיצור אני מרגישה כמו שודד ים שמצא תיבת מטמון בלי ידיות אז אני הולכת לחפש ידיות ואחזור.. בחיי אלוהים שאחזור כיכבתי והכל ואני לא זורקת ככה כוכבים בלי חנייה
רואה למה התכוונתי?? רואה???
ביי:-)))
(אגב rush hour ב-@ אז לא עובר ..)
צטט: מגית 2008-10-18 21:14:01
נזדמן לי לקרוא את אחד מספריו הראשונים "במבי שובי הביתה, ריצ'רד מחכה לך" אין ספק כי הוא שינה את חיי מקצה אל קצה המיטה, כאשר הוא נשמט מידי כשחציתי את הכביש שלא במעבר חציה וללא מקל נחיה.
פגישתכם כה מרגשת, מפעימה, רוחנית, רבת משמעות, רבת חלב של שאיש אשכולות ואיש אשכוליות.
אשריך שזכית.
לגבי הספר, טוב. זה פחות ספר ויותר. אה. מודעה. כן. מודעה שהוא פרסם בכל העיתונים, באחת הפעמים ש.. נו. את יודעת. זה היה בתקופת הייחום. אבל במבי מדהימה. לומדת עכשיו לתואר שני, וזה קצת מתנגש עם תקופת החיסונים והתילוע, אבל כמו שאומרים: מה שלא הולך במועד א' הולך במועד ב', אז מועדים לשמחה. אין ספק שהאשכולית לא נפלה רחוק מהעץ. תודה על התגובה.
צטט: מגית 2008-10-19 15:24:07
צטט: מגית 2008-10-19 15:22:08
צטט: הלחשנית 2008-10-19 02:14:06
הבנות עשו עליך יופי של פרודיה, ואתה הגבת באצילות כלשהו.
נחמד.
ונראה שהסתדרת בקפה. יופי.
תמסור מזל"ט לדנה.
התעופפה לי התגובה,אופס
הלחשנית? זו את, את?
עולם קטן?
התעופפה לך התגובה? מעניין שאת זה עוד לא שמעתי. חברים! כאן זה תגובות. רוצים לדבר אחד עם השני, במסדרון בבקשה. לחשנית – תוציאי את המסטיק.
צטט: הלחשנית 2008-10-19 02:14:06
הבנות עשו עליך יופי של פרודיה, ואתה הגבת באצילות כלשהו.
נחמד.
ונראה שהסתדרת בקפה. יופי.
תמסור מזל"ט לדנה.
תודה אחותי.
צטט: pega doll 2008-10-18 23:08:16
אתה שובב, אתה!
לרוע מזלך, הכרתי את פרופ' עין גדי אישית, מהימים שבהם חבשתי את ספסל הלימודים הפצוע
ומצאתי אותו נואם זקן, נטו
כן. כן. והבנתי שספסל הלימודים פצוע גם השנה.. ככה נובמברISH ?
(ששש… pesa gur)
צטט: מיכאל האפרתי 2008-10-19 02:05:02
צטט: many, many hadrons 2008-10-18 20:56:59
(החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסלי בתורת הקוונטים אותו הגה שרדינגר)
שורה תחתונה:שנון , מצחיק, הרבה מעוף.עד כמה שזכור לי, החתול של שרדינגר היה רק החוליה הראשונה בשרשרת ארוכה שכללה בנוסף לעוזה האווזה, גם את הניסוי המפורסם של פרופ' זאגרוב (1890-1945) מהפקולטה למכניקה קוונטית באוניברסיטת פרינסטון, אשר טען כי כלב מגזע מעורב, המתגורר על אי או יבשת, בחצי הכדור הדרומי, באזור כפרי בעל דיאוג סוציו-אקונומי מעל הממוצע, ובעליו לא נותן לו לאכול בערב, הולך לישון רעב. הטענה לא הוכחה, אגב, עד עצם היום הזה.
זאגרוב היה פיסיקאי סוציומט ומומחה לתורת הרדיקלים המאנים-דיפרסיביים, הפותחה לראשונה במאה ה18 לספירה בידי הלוויתן הניגרי. אל תשכח שאנשים שנולדים בעיר שטוטנבאך-דחאו במי'וחד בשנים שהזכרת לספירה הסיינטולוגית נהגו לא לסיי'ם את המחקרים שלהם. אתה מתעלם בהפגנתי'ות בעצם ששרדינגר נודע בתרומתו הגדולה (וכאן אני חולקת עליך ידידי המלומד) למציאת בורסקאים מורמונים בקוואזארים סולאריים, וכמו כן התפרסם על-ידי סדרת ספרי הבישול שכתב: "מהלורנציום אל המחבת: חתולים ושאר טפילים מוקרמים בסופר-מגהפוזיציה" (כרכים 1-4) בשיתוף מחקר שערך עם דונאלד טראמפ זכה שרדינגר בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1945+3i.
ציפיתי ליו'תר ממך.
הבנות עשו עליך יופי של פרודיה, ואתה הגבת באצילות כלשהו.
נחמד.
ונראה שהסתדרת בקפה. יופי.
תמסור מזל"ט לדנה.
צטט: pega doll 2008-10-18 23:08:16
אתה שובב, אתה!
לרוע מזלך, הכרתי את פרופ' עין גדי אישית, מהימים שבהם חבשתי את ספסל הלימודים הפצוע
ומצאתי אותו נואם זקן, נטו
(במבטא של צמד הזקנים ב"זהו זה", במלחמת המפרץ) "את מי מצאת? את הספסל?"
צטט: many, many hadrons 2008-10-18 20:56:59
(החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסלי בתורת הקוונטים אותו הגה שרדינגר)
שורה תחתונה:שנון , מצחיק, הרבה מעוף.
עד כמה שזכור לי, החתול של שרדינגר היה רק החוליה הראשונה בשרשרת ארוכה שכללה בנוסף לעוזה האווזה, גם את הניסוי המפורסם של פרופ' זאגרוב (1890-1945) מהפקולטה למכניקה קוונטית באוניברסיטת פרינסטון, אשר טען כי כלב מגזע מעורב, המתגורר על אי או יבשת, בחצי הכדור הדרומי, באזור כפרי בעל דיאוג סוציו-אקונומי מעל הממוצע, ובעליו לא נותן לו לאכול בערב, הולך לישון רעב. הטענה לא הוכחה, אגב, עד עצם היום הזה.
צטט: קלידוסקופ 2008-10-18 22:16:22
איך זה יכול להיות שעיקרון אי הוודאות של הייזנברג מוגבל לפיסיקה הקוונטית? הרי לאי וודאות אין שום הגבלה!
ואני שואלת האם חוק המקריות שהפגיש אותך עם הפרופסור מותאם לעקרון אי הוודאת של הייזנברג או לפיסיקה הקלאסית???
פוסט מדהים וחכם היכול להכתב רק על ידי אנשים המסוגלים להקשיב לצלילים העדינים בהרמונית הבריאה.
גאוני.
עיקרון אי הוודאות אינו מוגבל לפיסיקה הקוונטית, אם כי הוא נוטה לחוש שלא בנוח כשמפגישים אותו עם פיסיקה אחרת כי הוא רגיל לקוונטית (היא גידלה אותו מגיל 0), ומדובר בעיקרון ביישן למדיי.
באשר לשאלתך השנייה, חוק המקריות שהפגיש אותי עם הפרופסור אינו מותאם במקום לעקרון אי הוודאות, אולם בטרם נכתב הפוסט, בוצעה התאמה (אם כי חלקית) על ידי קבוצת מדענים בNASA אשר נשכרו על ידי הנהלת הקפה, על מנת להבטיח גם התאמה לעקרון אי הוודאות, וגם לפיסיקה הקלאסית (במסגרת המבצע 2 במחיר 1 שמונהג בNASA בחודש אוקטובר).
תודה על המחמאות. את גדולה מהחיים.
בין המקרה – לאין מקריות
בין אי הוודאות – לוודאות
בין הפלוס – והמינוס
בין הברור – ללא ברור
בין חוק הכילים השלובים לאינטליגנציה האיטואיטיבית.
בין השחור ללבן
של התווים על הדף הלבן
של קוביות לוח השחמט
של הזברה
של השפנפנה הלבנה לכאב
נמצאים הצבעים.
אתה שובב, אתה!
לרוע מזלך, הכרתי את פרופ' עין גדי אישית, מהימים שבהם חבשתי את ספסל הלימודים הפצוע
ומצאתי אותו נואם זקן, נטו
כמו מנגינה הרמונית.
איך זה יכול להיות שעיקרון אי הוודאות של הייזנברג מוגבל לפיסיקה הקוונטית? הרי לאי וודאות אין שום הגבלה!
ואני שואלת האם חוק המקריות שהפגיש אותך עם הפרופסור מותאם לעקרון אי הוודאת של הייזנברג או לפיסיקה הקלאסית???
פוסט מדהים וחכם היכול להכתב רק על ידי אנשים המסוגלים להקשיב לצלילים העדינים בהרמונית הבריאה.
גאוני.
נזדמן לי לקרוא את אחד מספריו הראשונים "במבי שובי הביתה, ריצ'רד מחכה לך" אין ספק כי הוא שינה את חיי מקצה אל קצה המיטה, כאשר הוא נשמט מידי כשחציתי את הכביש שלא במעבר חציה וללא מקל נחיה.
פגישתכם כה מרגשת, מפעימה, רוחנית, רבת משמעות, רבת חלב של שאיש אשכולות ואיש אשכוליות.
אשריך שזכית.
- "מעטים הפעמים בחיים, אם בכלל, שיוצא להיתקל במאמר כה מסוגנן ומבריק. מיכאל מסתבר הוא מסוג האנשים האלה, שמסוגלים לשלוק לכם את הביצים בשאגה תוך שניה של דיון פילוסופי רגעי"
-
השאלה שהבאת (מתוך עי'ון מעמיק כמובן) "האם עקרון אי הוודאות של הייזנברג מוגבל לפיסיקה קוונטית או שהוא ניתן למימוש בשדות נוספים, כמו למשל בפס הייצור במפעל לקרמבו."
היא בעצם המשך די'ון הרבה יו'תר נרחב ומהותי לקיו'ם המין האנושי בכלל:
האם אין התנגשות בעצם בין חוק אי הוודאות של היי'זנברג עם משוואת שרדינגר???
(החתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסלי בתורת הקוונטים אותו הגה שרדינגר)
כדי להמחיש את הבעייתיות של פרשנות קופנהגן בבואנו לעבור מהמערכות התת-אטומיות אל אלו המאקרוסקופיות. הרעיון מתאר ניסוי מחשבתי, שבמסגרתו חתול נמצא במצב אבסורדי, גם חי וגם מת.
הניסוי נועד להמחיש את המוזרויות שבמכניקה הקוואנטית ואת המתמטיקה הדרושה לתיאור מצבים קוואנטיים. הרעיון של חלקיק הנמצא בסופרפוזיציה של מצבים אפשריים, אף שהוא מוגדר כעובדה במכניקה הקוואנטית, הוא קונספט שלא מועבר בקלות למערכות בקנה מידה גדול, כמו חתולים.
אני חושבת שהקרמבו שלך יעבור את המבחן.
צטט: innati 2008-10-18 13:07:47
לאור השדרוג מ"מט סנדלרים יחף" ל"מבוא לאמפיריציזם", אין ספק שזכית להכיר אדם מיוחד כמו הפרופ' עין גדי…
אך האם ניתן לבדוק את הנושא של קשר ליניארי יורד בהקשר להעשרת והתפתחותם של בני טיפוחם של הגאונים…
האם ההתעסקות במושא המחקר שלהם משאיר את הלוח לבן ללא שום הטבעות של מציאות?
באשר ליחס הלינארי ההפוך שגילית כאן, אענה שבין אם הכוונה ב"בני טיפוחם" לבמבי כבת הפרופסור, ובין אם הכוונה לפרופ' כיציר כפיו של הח"מ (או יותר נכון, של בנותיי האהובות), די שתעיפי מבט בתמונה של בת הפרופסור (בדף שלו בקפה) ותביני שאם זה חומר הגלם שהסתמכתי עליו, מרחב התמרון שלי היה צר למדיי…
ולגבי הכוכב, רשמתי לך בכרטיסיה מהסיפור גדעון. אז תגיבי גם שם ובסוף החודש נתחשבן…
*****
לאור השדרוג מ"מט סנדלרים יחף" ל"מבוא לאמפיריציזם", אין ספק שזכית להכיר אדם מיוחד כמו הפרופ' עין גדי…
אך האם ניתן לבדוק את הנושא של קשר ליניארי יורד בהקשר להעשרת והתפתחותם של בני טיפוחם של הגאונים…
האם ההתעסקות במושא המחקר שלהם משאיר את הלוח לבן ללא שום הטבעות של מציאות?
הו..במבי.. במבי… מזל כי הספסלים בשד' רוטשילד נותנים סיכוי למפגשים מהסוג השלישי….כאלה המולידים תובנות חדשות….
צחקתי… צחקתי בקטע של לוח לבן של במבי…
הסיפור משעשע וקצת הזוי…
דנה היפה שלך היום בת 16! אור ואהבה לילדה הכי יפה בגן! חיבוק.
המשך שבת נפלאה ומחוייכת…
ברבדים הרבים שיש בסיפור הכ"כ אישי בעיני, לא פשוט לעקוב אחריהם;
ככה זה כנראה שיש מוח קודח- כמו זה שלך
צטט: שאינה יודעת לשאול 2008-10-18 09:48:12
"מט ועוגת גבינה חצי אפויה בששה מהלכים", ספר נפלא ששינה לי את זווית ההסתכלות על החיים בשלוש מאות שישים וחמש מעלות צלזיוס, הצבתי אותו תחת לשולחן מתנדנד והדבר שיפר את איכות חיי לאין שיעור. מאז ותמיד תהיתי אם הוא סתם חצי אפוי או שיש עליו גם פירורים.
לאחר שנתת לי לטעום מן העוגה שיצאה לך, אני יכול לציין (בחיוך עם 3 שיניים חסרות), שהיא תוכל בקלות להחליף את הספר, והשולחן אף יהיה יציב יותר.
היי מכאל, הבנות מדהימות, שנונות ולא רק יפות. והסיפור הזכיר לי חבר, פרופסור לפיזיקה שבזמן הפנוי אוהב לשחק שח. אולי אתן לו לקרא את הפוסט, מענין מה תהיה התגובה שלו.
שבת נעימה.
ליוגיסט ,
אכן כתיבה מושחזת שבחלקה נדמה כרצף של זרם תודעה מעין ערבוב של מציאות ודימיון או שרק מציאות או שרק…
בכל מקרה בשעה זו שאני מציצה לרגע לעולם הוירטואלי ונדמה כי גם שם בחיים "האמיתיים" בשד' בתל אביב הסתוית נדמה שישנם רגעים הזויים לא פחות שבהם עוברים דרך מראה ממש כפי שאליס עשתה זאת זה מכבר.
הסיפור שלך הזכיר לי את מסעותייה של אליס בכל אותם ארצות שבהם ביקרה ואני מניחה שאתה יודע שיש יותר מספר הרפתקאות אחד…
טוב אחרי בליל ההבהרות כל שנותר לי הוא לאחל לך חג שמח ולביתך המקסימה יום הולדת שמייח.
ממני אילת
מיכאל יקר – אחרי זה, אתה יכול לכתוב כל דבר. ויש לי הרושם שממילון, דרך האנציקלופדיה העברית, המסע שלא מומש, כלה בהארי פוטר (וכל מה שיש באמצע)… כולם קטנים עליך.
יש לי השגות לגבי הקרמבו ואני יודעת היכן נמצאת הגרב של הפרופסור…(מנסיוני, פרופסורים הם עם מבולבל למדי הם לא רואים כלום גם אם זה נמצא מתחת לאפם)
כתוב מדליק לגמרי. לא מפסיקה לחייך.
נ.ב. איחולים לילדה. מניחה שעוד נשמע עליה רבות.
שלש שאלות
ראלף פסע לאטו בשביל המוביל לבריכת הדגים. המקום היה שומם ובריכת הדגים נראתה מוזנחת. בחלקה שחו ברווזים ועם זאת ירוקת כיסתה חלקים נרחבים ממנה. ספסל עץ עם הפנים לבריכה, ולידו ספסל נוסף עם הגב לבריכה (כנראה שהיה להם קשה להחליט מה עדיף) ועל זה שעם הפנים לבריכה לוחית מתכת קטנה עם הקדשה לאדם אהוב שחי כאן ומת. מעולם לא הבחין בלוחית זו בעבר. זה היה מסלול הריצה שלו. מסביב לפארק. הבריכה והספסלים – נקודת ציון, כמו הגשר, השביל עם קיצור הדרך, העיקול ליד הכביש; כל אלה מסמנים את ההתקדמות במסלול הריצה. הגשר מסמל את ההתחלה. אין ציפיות, מוקדם לחשוב על סיום. העיקול מסמן את האמצע. בדרך כלל ראלף לא יפסיק את הריצה אם עבר את העיקול, גם אם יהיה עייף, או יהיה חשוך בפארק, או ימתח את הגיד. קיימת נקודת אל חזור שהסיפוק הרגעי מהעצירה מתגמד מול תחושת ההישג מהקילומטרים שכבר רץ. הספסל, מעבר למחשבה: "הייתי יכול פשוט לשבת על הספסל הזה עכשיו", שייך לחלק של הסוף. חלק המנצחים. שלושת רבעי המסלול מאחורינו. לא חשוב כמה נהיה עייפים, חסרי כושר, או שיהיה חם מדי או גשום מדי. אם הגעת לכאן לא תפסיק, ואפילו תפתח בספרינט קטן, מה שלא תעז לעשות ברבעים הקודמים, שכן אז, ספרינט כמוהו כהתגרות בגורל: אתה תרוץ מהר כמה מאות מטרים ואז תישבר ולא תסיים את הריצה. ברבע האחרון, אחרי הבריכה והספסל, אין לך ממה לפחד. אתה תסחט מעצמך את המיץ עד הסוף ובניגוד לחששות של תחילת הריצה, עכשיו זה הפוך: כמה שיותר תזיע ותגיע שפוך אל קו הסיום, כך תהנה יותר מהרגע שאחרי. ההליכה הביתה. הישיבה על המדרגות עם משקה צונן בהרבה קרח. המקלחת והתחושה האדרנאלינית שנמשכת דקות ארוכות אחרי.
אבל עכשיו, לפנות ערב, ההליכה היא הday off שלו. המסלול אותו מסלול אבל ההתחלה לא מפחידה ועם זאת הסיום אינו מספק. כשיחזור לביתו לא ייפול שדוד. הוא מביט על הרצים האחרים. הוא מכיר אותם והם אותו. הפעם הם רצים והוא הולך. בהליכה ראלף שם לב לפרטים הקטנים, אלה שחומקים מעיניו בשעת הריצה. "כמה נעים ללכת כאן", הוא חושב, אבל לא בטוח אם התחושה הנעימה היא הדחקה של הויתור על הריצה, כמו נער בבית הספר שהתחמק משיעור התעמלות. חודשים אחרי שהתמיד בריצה, בוקר בוקר, ערב ערב, למרות שחזר ואמר לעצמו: "כמה משעמם לעשות ספורט, אבל כמה מספק להיות בכושר גופני, איזה תחושה נפלאה זה נותן לעשות את ה-4 ק"מ היומיים שלו", ולכן חייבת להישאל כאן השאלה: למה בעצם החליט ראלף לא לרוץ באותו ערב?
לי הוא מעולם לא סיפר. למעשה, לא הייתי יודע על כך אלמלא פגשתי אותו בתחנת הדלק באותו ערב והרגשתי שמשהו אצלו שונה. השוני לא היה קשור לריצה אלא למשהו אחר, אלא שאותו משהו השפיע על דברים רבים, והריצה הייתה רק אחד מהם. מהם הדברים האחרים? גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו אבל הבנתי מיד שאין זו השאלה הנכונה. השאלה שצריכה להישאל היא: מה הוא אותו משהו שמשפיע על כל כך הרבה דברים. מהו אותו "משהו אחר"?
* * *
ראלף גר בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם. הבן שלו נפצע לפני שבועיים באימון כדורגל ורגלו מגובסת. הילד מקבל תרופה שמקלה על כאביו, ומדי פעם צריך לקפוץ לבית המרקחת ולהביא אותה. בזמן האחרון ראלף שם לב שהוא נהנה לעשות את זה, כלומר לקפוץ לבית המרקחת. הוא עוזב הכל ובשמחה, אותה הוא מנסה לטשטש ולהסתיר, הוא לובש את מעילו ויוצא לרחוב. ההנאה הזו מטרידה אותו משום שאין לה הסבר. הבית חמים והוא מוקף באהבת משפחתו. בחוץ קר, וההליכה ארוכה, אבל ברגע שהוא יוצא לרחוב תוקפת אותו שמחת חיים. לכן, בתחנת הדלק, היה משהו מוזר בתגובה של ראלף כשריימן, השכן מהבית ליד, שבמקרה עבר שם, הציע לו את משכך הכאבים שנשאר לאשתו בכמות מסחרית. ראלף כמובן אמר לריימן תודה, אבל אני הרגשתי משהו. קראתי לזה "המשהו האחר". לא ציפיתי לקבל מראלף את התשובה. ראלף רק עורר את השאלה.
זו הייתה שאלה אחת שהתעוררה. ראשונה בסדרת שאלות. הנה למשל ראלף בריצת הבוקר שלו לפני שבועיים. לאחר שתיארתי בפניכם את נקודות הציון במסלול הריצה וחשיבותם, יהיה לכם קל להבין את המשמעות של לרוץ את המסלול רק הפוך, מהסוף להתחלה, אבל ראלף חש אי נוחות משולבת בתחושה של מישהו שמעתיק בבחינה. פתאום הוא חולף על פני בריכת הדגים, שמסמלת את הקירבה לסיום ולהישג, אבל הוא רק מתח את שריריו ובקושי הספיק לרוץ, אבל אז, ככל שהוא ממשיך לרוץ, נקודות הציון האחרות יוצרות אצלו בלבול שישפיע על הריצה גם אם ירוץ במסלול הרגיל. ראלף מוותר על השינוי וחוזר למתכונת הריצה הרגילה אבל בקושי שהוא חש לרוץ מהסוף להתחלה, מתגלה לנו השאלה השנייה, וגם עליה אין לראלף תשובה, ואילו אני, כצופה מן הצד, מתבונן ורושם.
* * *
כרגע ראלף מהלך לו בפארק, אבל אתמול פגשתי אותו, עם אשתו והילדים, במסעדת all you can eat, ולראלף הייתה אולי תחושת דה ז`ה וו, אבל יותר מזה. הוא הבין שמצד אחד הוא אוהב את החיים וטוב לו, ונראה כי מבהילה אותו לפעמים התחושה של חוסר הייחוד. לפני שבוע ישבה המשפחה באותה מסעדה. עוד כמה שנים, ראלף לא יוכל לשים את האצבע על ההבדלים בין שתי היציאות לבילוי.
כן, הוא נהנה ומתרגש כמו ילד מהאפשרות הטמונה בחופש לאכול ככל יכולתך, ומתלוצץ בינו לבין עצמו שהיה צריך להמציא מסעדה כזו שהחופש אינו פונקציה של כסף (והרי ממילא מסעדות chain מהסוג הזה אינן יקרות גם אם היה מחויב על כל מנה ועל כל תוספת), אלא פונקציה של קלוריות. משלמים נניח 100 קלוריות על מנה אבל כל התוספות ללא הגבלה. משלמים רק 100 קלוריות, לא חשוב כמה אוכלים.
הוא אוהב את התלהבות הילדים ממקומות כאלה. בכל פעם מחדש יבקשו דפים ועפרונות לצביעה ואם יתמזל מזלם יקבלו בלון עם לוגו של המסעדה. מלצר יגיש את המנות וישאל מי הזמין מה. תתנהל שיחה על עניינים ברומו של עולם, ובסיום על אף שהשעה תהיה אחרי 10 בלילה, הילדים יעלבו שחוזרים הביתה ולא ממשיכים נניח ללונה פארק או לגן החיות. הכיף הוא כיף אמיתי אבל יותר מדי פעמים קופצת לתודעה התחושה שכל יום דומה לקודמו. המחשבה הזו מפחידה. במיוחד בערב לפני השינה, ולכן ראלף ואנשים רבים דומים לו, לא אוהבים לישון בלילה (אלא רק בבוקר, ומיד אסביר מדוע), ונשארים ערים כל לילה, על מנת לחשוב על כך שכל לילה דומה לקודמו.
ראלף עומד לשאול את השאלה השלישית, אבל בדיוק מתקרב סוף השבוע, והיממה הופכת למיקרו-קוסמוס של השבוע, ושבת דומה לקודמתה, הדיכאון (או בעצם השמחה) של יום שני, חזרה לעבודה ואין יותר צורך להתעמק בשאלה מה באמת עשית בסוף השבוע, ובכלל "סוף השבוע" יומרני כל כך וכך נשאלת השאלה השלישית: טוב לנו או רע לנו? אבל השגרה, שהיא אגב נעימה מאוד (ביננו לבין עצמנו) מפחידה בדה ז`ה וואית שלה, וגם שמנו לב שהיא גורמת להאצת זמן, שפשוט טס בחוסר פרופורציות בלתי מובנות בהשוואה לנניח תקופת תחילת הקיץ בכתה ד` עם ההמתנה האינסופית לחופש הגדול, שזה נראה אז כמו המתנה של שנים, ועכשיו, רק תמצמץ, והנה עברה לה עוד שנה.
הלילות ללא שינה הם המחאה וההתאבלות על סיומו של עוד יום בחיים, והשינה בבוקר היא המחאה וההתאבלות על סיומו של עוד לילה בחיים.
ואני, רק המספר, אבל לקחתי על עצמי לחפש תשובות לשאלות, או תשובה אחת לכל השאלות, דרך כיוון מחשבה כזה או אחר שהוביל אותי לאותו "משהו אחר".
ה"משהו האחר" נקרא חוסר הרמוניה. ראלף למד את זה בדרך הקשה. אני ידעתי את זה מזמן, אבל עד שלא חווים את זה לא מבינים, ורבים מחברי לא הקשיבו לי, וכך, ניסיון החיים שלי לא הביא תועלת לחייהם של אנשים אחרים.
מהו אותו חוסר הרמוניה? תחושה של עודף עבודה מול קוצר זמן, עייפות בבוקר וחוסר שקט בערב. צורך במסגרת ורצון לשבור אותה. הימים דומים בצורה מדאיגה זה לזה. הנאות קטנות משליחות לבית מרקחת ואכזבה מביקור במוזיאון הכי מפורסם בעולם.
מתי מרגישים הרמוניה? כשזה מתחיל, מרגישים סיפוק שהוא בהתחלה קשור לאותו חלק במוח שיכתוב מאוחר יותר את הדו"ח היומי ויציין בסיפוק שהיום הספקנו המון דברים, גם עבדנו וגם בילינו. התאמצנו אבל גם פינקנו את עצמנו, (ואגב, אותו חלק, חובב צילום: תמיד יצלם ויספר: הנה תראו, כמה קצפת שמו לי בקפוצ`ינו), אולם עם התפשטות ההרמוניה בחיים, החלק המדווח מתחיל לאט לאט להתפוגג. בהתחלה מוחה על כך בתקיפות, אבל לאט לאט דועך עד שנעלם כליל אוחז במצלמתו, ואז זה קורה: מרגישים שהכל זורם חלק ונעים בחיים, ואפילו לא צריך לדווח על זה לאף אחד. אתה יכול להיות האדם האחרון ביקום, או מוקף באנשים, או בקרב דוברי שפה זרה ובלתי מוכרת, עם או בלי בת זוג, עם או בלי ילדים, ועדיין תרגיש את אותה תחושה נהדרת. זו הרמוניה.
אתה זוכר את הטיול לפריס? את הביקור ב"לובר"? או בניו יורק, עולה במעלית לקומה האחרונה באמפייר סטייט בילדינג, ובתוך תוכך אתה כבר חזרת הבית ופגשת את השכנה בחדר המדרגות, בזמן העליה במעלית, נכתבים הדיאלוגים לשיחה ומותאמות התמונות למשפטי מפתח בסיפור, והנה כבר חזרת לארץ, ואתה מספר לה תוך שהיא מביטה בקנאה ובהערכה. כשתכנס ההרמוניה, השכנה, בת משפחה של ה"מדווח", גורלם זהה. לא שכנה. לא הכתבה שתשלח לעיתון. לא הספר הבא, לא סיפורי בית הקפה השכונתי, ואפילו לא סיפורי ההרפתקאות שתספר לילדים או לנכדים. אתה לבד עם עצמך, ואולי כשאתה לומד את זה אתה גם מגלה מה מהדברים שאתה עושה מקבלים תוקף משל עצמם, ומתי אתה שחקן בסרט של עצמך, ואם תתפטר מתפקיד המדווח, תגלה שבכניסה לאמפייר סטייט בילדינג, היה שוק רחוב קטן מעניין הרבה יותר, ושהיית יכול להסתובב שעות בחנות ספרים קטנה בקופמלקס הענק של הלובר, ולהתבונן באומנות בפעם אחרת.
השארתי את ראלף על הספסל. כן, הוא התיישב. על זה שפונה לבריכה. הייתי צריך לסיים כאן את הדיון הפילוסופי, אלא שנתתי כאן עצה חלקית לגבי החופש וההרמוניה. יש כאן catch. תיפטרו מהמדווח ותסתובבו בשווקים ובחנויות הספרים ופתאום תגלו שהלבד צמצם את מעשיכם לשווקים וחנויות ספרים. אם המדווח היה עדיין בתפקיד, בוודאי היה מפציר בכם ללכת לסרט החדש, לראות הצגה, להירשם לקורס זה או אחר או להצטלם. יש לו, למדווח, את הסיבות שלו. לא תמיד סיבות טובות, אבל מה זה חשוב, אם בזכותו עשיתם קורס צניחה חופשית או לקחתם 5 וחצי שיעורי טייס, ואם היה יוצא לגמלאות, אותו חלק מדווח, לא הייתם מביאים את עצמכם לנסות דברים חדשים, או לעשות את הדברים הישנים שמעולם לא יצא לכם לעשות עד היום. המדווח גר בתוכך, אבל לפעמים הוא חבר או בן משפחה. לפעמים הוא אפילו השכנה. לכן העצה חלקית וההרמוניה שוכנת באמצע. קשה לשים את האצבע אבל המפתח הוא ה"לבד".
הלבד הוא להעיר את עצמך בבוקר, ועוד מוקדם בבוקר, מתוך שמחה לקום ולחיות, שמחה שאינה תלויה בחלק שיספר על כך "אתם יודעים, קמתי היום ב-6 בבוקר והלכתי לשחות 40 בריכות", שמחה שלא תושפע מהסיפור ותישאר בעלת זכות קיום אם תישאר האדם האחרון בעולם.
הלבד מוביל לחופש, והחופש בעל זכות קיום עצמאית. להרבה דברים יש ריח של חופש, והריח מושך את כולנו, מה שמחזיר אותי ל-3 השאלות.
ההליכה לבית המרקחת מריחה חופש ולבד, ובנקודת זמן מסוימת ביממה, המינון הזה של חופש ולבד הם בדיוק מה שראלף צריך. ריח החופש הרי מוכר מתמונות רבות ושונות: חוף הים, נסיעת עבודה, לימודים, נהיגה במכונית ואפילו שליחות לבית המרקחת.
הרוקח שהולך כל בוקר לבית המרקחת אינו חש את אותו חופש, וכך גם המציל בחוף הים. אם ראלף יפסיק לרוץ, יפסיק להרגיש את הסיפוק של ההליכה בתום הריצה, או הסיפוקים שבנקודות הציון שבדרך (לכן מומלץ לא להפוך את הכיוון באופן שפוגע בקדושת כל נקודה ונקודה).
והחיים שנותנים לך תחושה של חוסר ייחוד, בעצם זועקים לעזרה. הם קוראים לך לעצור ולהזכיר לעצמך שהם קצרים וארוכים כאחד. קצרים מכדי שתוכל להרשות לעצמך שלא לעשות את המאמץ (שבדומה למאמץ של ריצת הבוקר, הוא תנאי לסיפוק שלאחר מכן) להפוך כל יום ויום למיוחד ושונה (ואכן, זה כרוך בעבודה, אבל … ככה זה בחיים), וארוכים מכדי שתוכל להתעלם מעצה זו ו"להעביר אותה" (זה לא ילך. החיים יותר מדי ארוכים מכדי שתוכל לעשות טעויות מסוג זה מבלי לשלם עליהם – בחייך).
* * *
ראלף יושב על הספסל. בקרוב יחזור הביתה. לאשתו ולבן המגובס שכבר חש דגדוגים ברגלו, מה שמעיד על החלמת השבר, ואני, הייתי כאן לפני שנים, ובמובנים רבים, אני כאן גם עכשיו, מלווה את ראלף, מתבונן בו ובחייו. חייתי חיים ארוכים ומספקים, ואפילו חרטו את שמי על ספסל בפארק, ליד בריכת הברווזים.
טרמינל
הטיסה המסחרית הראשונה בזמן, עמדה להמריא בכל רגע. הנוסעים שקיבלו מחברת התעופה החדשה (TTA Time Travel Airlines) כרטיסים מהודרים בגוון כחול – כתום, חתמו בגבו של כרטיס הטיסה על מנת לאשר שהם מסכימים ללא פחות מ- 203 תנאים אשר הודפסו על דפי הכרטיס באותיות קטנות במיוחד. בין השאר כללה ההתחייבות הימנעות מניצול מסעות אל זמן העבר על מנת לבטל את עסקת רכישת כרטיס זה.
מי מהנוסעים שציפה למושבים מהודרים במיוחד, תפריט חגיגי עם 3 מנות, ומקום רב לרגליים, התאכזב בוודאי. כלי הטיס לא היה מרווח או מפואר במיוחד וההסבר של דובר חברת התעופה היה: "ממילא, הטיסה אינה אורכת יותר מהרף עין". כיבוד קל הוגש באולם הנוסעים, ובהחלטה של הרגע האחרון, החליטה הממשלה לדרוש קבלת ויזה לכל מסע בזמן, אשר תבטיח שטיפוסים בלתי רצויים, מהסוג שנוסעים אחורה בזמן, רוצחים את הוריהם, וכך לא נולדים מעולם, פשוט לא יעלו על הטיסה ובכך ייפתר הפרדוקס המפורסם.
יעד המסע הראשון בזמן נקבע ל-14 ימים לאחור, וכך זכינו כולנו לראות את קבלת הפנים החגיגית לנוסעים מן העתיד, כבר בשידורי הטלוויזיה של לפני שבועיים. אחד הנוסעים הודיע שאם זו קבלת הפנים שצפויה לו, הוא מעדיף לבטל את הטיסה, שהייתה כמובן יקרה ביותר.
לאחר ה"המראה" (בהיעדר ביטוי מתאים יותר), הוגשה שתייה קלה, אולם אז הודיע הקברניט כי עקב בעייה בשדות המגנטיים, הטיסה תקדים ותנחת בנקודת זמן מוקדמת ב-50 שנה מזו שתוכננה. באומרו דברים אלה, התבטל במחי יד הזיכרון הקולקטיבי של קבלת הפנים שהועברה בשידור חי חגיגי, 14 ימים לאחור, והוחלף בשידור חוזר של פרק מ"השופטת ג'ודי".
מר וולקוק גילה כי שכח את כובעו בטרמינל ומיד רשם ביומנו תזכורת לעוד שבועיים לאסוף את כובעו, במקום בו השאיר אותו. בעיית הlost and found במסעות האלה קיבלה תוקף מיוחד. חברת התעופה פשוט הסירה אחריות מהנושא, לאחר המקרה המפורסם של המסע הלימודי לשנת 1880 בה שכחה אחת הנוסעות, מרי וויליאמס, צעיף ומעיל בד, ורק שבועות לאחר חזרתה הביתה מהמסע, בכינוס המשפחתי השנתי, כאשר הוצגו תצלומי משפחה דהויים, באלבומים אשר נשתמרו יותר מ- 200 שנה, גילתה את בת דודתה השנואה של סבת סבתה, לובשת את המעיל והצעיף שאיבדה, ונראה היה שהיא אף חורצת לה לשון בתמונה.
התקרית המשפחתית, אמנם חשפה סכסוך בן 200 שנה בין שתי בנות דודה, אולם לא עוררה גלים כמו גל המחאה בקרב היסטוריונים אשר מחו על הופעתם מאי שם של אביזרים שאינם בני התקופה, כמו
ה-I-POD החדיש של המונה ליזה, שהיום כבר הפך לעובדה קיימת, ומופיע גם בחיקויים הזולים ביותר, (של הציור, לא של המכשיר), אולם בתקופת המסע הראשון בזמן, גרם לתחושת מבוכה ובלבול בקרב האוכלוסייה.
לולא הנטייה האוניברסלית של אנשים רבים לשכוח חפצים בעיקר ודווקא בהיותם בטיול, לא הייתם נתקלים בגרסה המשופרת של ה-9 של בטהובן, עם דמותו על עטיפת הדיסק, מתגאה במכשיר השמיעה החדיש שלו, ואילו מר פרסקי הקשיש שאיבד את מכשיר השמיעה שלו, ב"טיול המאורגן לתקופות נשכחות" שהזמין דרך קופון בעיתון הבוקר, לא שמע את הקריאה לנוסעים לעשות check-in ועד היום הוא משוטט אי שם במאה ה-19, מנסה בלא הצלחה להתפרנס ממקצועו העיקרי, איש מכירות בחנות מוצרי אלקטרוניקה ומחשבים.
וכך, הביא המסע הראשון בזמן למסעות רבים נוספים. תעלומות רצח מן העבר נפתרו ("ג'ק המרטש" השתמש במשתיק קול), וחוקים חדשים ומוזרים נחקקו (למשל האיסור על נכד לתבוע עמלה על "שידוך" סבו וסבתו, רק משום שבמקרה הפגיש בינהם במסגרת הטיול הכיתתי השנתי).
השפעת המסע בזמן עבדה גם בכיוון ההפוך. במשרד הבריאות נאלצו לטפל בתלונות נגד סופרמרקטים שמכרו מוצרים שתוקפם פג לפני 300 שנה (אבל מנהל הסופר טען שהריח את היוגורט ושהוא נראה לו טרי). ולמעט מקרים אלה, והמקרה של גיין, האמא שביקשה חזרה את דמי ההרשמה לבית הספר, כי הילד, שהתלווה אליה נראה יותר כאיש בן 60 ("פעם הבאה תתן לי יד כשאני לוקחת אותך לסיור בשנות הששים", היא נוזפת בו), נוצרה נורמאליות של מעבר בין זמנים עד שעלה הרעיון הבא: איחוד הזמן.
בדומה לאיחוד אירופה, איחוד אזורי הזמן. מהיום, כל אחד יכול לגור תקופה במאה ה-18, ולעבוד שם, ואז לעבור למאה אחרת, והכל חופשי וללא מיסים או הגבלות. נישואי תערובת (נניח לוחם ויקינגי ומידענית מהספרייה הדיגיטאלית של המאה ה-22) הפכו למקובלים והזמן הלך ואיבד את משמעותו. באופן טבעי ירדו מחיריהם של חפצים עתיקים, או כפי שכללי ה- politically correct מחייבים לומר, "מאותגרי זמן". מכונות הזמן הלכו והשתכללו, והמסעות הפכו לרחוקים יותר. משפחות נסעו בשבת לביקור בתיבת נוח, וקנו שם צמדי מחזיקי מפתחות בחנות המזכרות. אפילו במתחם ה"מפץ הגדול" פתחו דיסקוטק, שם רקדו כל המי ומי: בטהובן (זה עם מכשיר שמיעה) רקד עם המונה ליזה (זו עם הI-POD החדשני), וכמו בכל מקום תיירותי, הרבה יפנים וגרמנים עם מצלמות.
ונכון, פערי תרבויות זמן לא חסרים. אנשים שחשו שחייהם סובבים במעגלים, גילו לא אחת, כי אכן כן, במובן המילולי, ואילו אני, רק בשבוע שעבר עצרתי ללילה בבית מלון וכשהשעון המעורר צלצל, בהיותי באמצע חלום, לחצתי הלום שינה על "SNOOZE", ועכשיו אני מחפש את עצמי 20 שנה קדימה, מקווה לתפוס טיסה ולהספיק לארוחת הבוקר במלון.
XXX
איפה הם היום
מר וולקוק, אשר הגיע בזמן לאסוף את כובעו שנשכח, יצא זה מכבר לגמלאות ומשקיע את מירב זמנו בגידול צמחים נדירים בגינתו הביתית. מרי וויליאמס, נסעה במיוחד לשנת 1850 והצליחה להשכין שלום בין בנות הדודה, וגם לשים ידה על הסוודר. הצעיף נהרס בכביסה כאשר חדר בית המשפחה, הושכר לתייר מהמאה ה- 31 אשר הביא איתו את מכונת הכביסה הניידת שלו. מר פרסקי הפך את חנות האלקטרוניקה שלו לחנות למוצרי אומנות, וכבר הצליח למכור 14 מכשירי די וי די כפריט אומנות קינטית, ומספר מכשירי טלוויזיה אותם כינה: "חלון הצצה לעולמות קסומים". ג'ק המרטש, נענה ללחץ שהופעל עליו, נסע 50 שנה אחורה בזמן ורצח את הוריו (עם משתיק קול כמובן), וכך נמנע קיומו בעולם. ואילו מר פרסקי הגיע להבנה עם בטהובן שבדיוק סיים את התשיעית שלו, לפיה "לא נורא אם ימשיכו לחשוב שהוא חירש", ובתמורה הוא נהנה באחוזתו החדשה במאה ה- 33, מאחוז קטן (אבל מצטבר) מהתמלוגים. ג'יין, האמא שבקשה את דמי ההרשמה חזרה, לא קיבלה אותם אבל לבנה הקשיש, ניתנה ההזדמנות להגיע פעמיים בשבוע מדירתו ב"אחוזת הזהב" לשיעורים בכתה א'. תיבת נוח ממשיכה להיות אתר התיירות מספר 1 בעולם.
השיטה
שמי ג'ק ברונוויל. בוודאי קראתם עלי בעיתון, או ראיתם אותי בטלוויזיה, אולי להרף, בפרופיל, ככה בחטף, בפתיחה זו או אחרת של תערוכה, הקרנת בכורה, ואולי גם ראיתם תמונה שלי עם צ'יקי, החברה שלי, באחד ממדורי הרכילות, בעודכם מעלעלים במגאזין כלשהו, בחנות עיתונים, או במספרה.
תופתעו לשמוע, כי רק לפני 5 חודשים הייתי חסר כל. גרתי בדירת חדר בבניין ישן ומתקלף, בפרבר עלוב של פילדלפיה, בחדר הפונה לרחוב סואן ורועש כל הלילה. פיגרתי חודשיים בתשלום שכר דירה והטילו עיקול על כל תכולת הדירה ועל הרכב, עד שנאלצתי להחנות אותו במרחק כמה בלוקים מהבית כדי שהמעקלים לא ימצאו אותו. אשתי עזבה אותי, ובריאותי התרופפה. סבלתי מיתר לחץ דם, ומעודף משקל.
באחד הלילות, כאשר שוטטתי ללא מטרה במכוניתי, שבקושי נסעה, נקלעתי לסיטואציה לא נעימה בתחנת הדלק: אף אחד מכרטיסי האשראי שלי לא כובד, ולא הייתה במכונית ולו טיפת דלק אחת. זה היה באחד מאזורי הפשע המסוכנים של העיר והשעה הייתה 11 בלילה. כאשר כבר התייאשתי, והמתדלק איים לקרוא למשטרה אם לא אשלם, ניגש אלי אדם זר לחלוטין והציע לי עזרה. הוא שילם על הדלק והזמין אותי לכוס קפה באחד מהדיינרים הפתוחים 24 שעות ביממה ובהם ממלאים את כוס הקפה השחור שלך, כשהכוס עומדת להתרוקן. בשעה 4 בבוקר נפרדתי ממנו לשלום, כשאני אוחז בידי ספר, או יותר נכון, חבילת דפים כרוכה בצורה חובבנית למדי, וידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות, וכל בעיותיי עומדות להיפתר.
שבוע בדיוק לאחר מכן כבר הפקדתי בחשבון הבנק שלי 342 דולר בנוסף לתשלום שכר הדירה, שהייתי חייב. חודש לאחר הפגישה הלילית כבר היו לי בחשבון הבנק 21,453 דולר והופעתי בראיון קצר בתוכנית של הוראלדו. חודשיים לאחר מכן קניתי דירה במרכז פילדלפיה, וכן רכב אירופאי מיובא, ואולי אז ראיתם אותי בתוכנית של דייב לטרמן (שימו לב, אני קורא לו "דייב", כי מדי פעם אנחנו הולכים יחד, נניח, לאכול סושי בדאון טאון, כשהיום הטרנד האחרון הוא שהאנשים מסתובבים במעגל והסושי בוחר מי יזמין אותו…), ואם קראתם עלי בNewsweek, בכתבת השער, אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך עשיתי את זה.
ובכן, האדם הזר שפגשתי בתחנת הדלק היה המולטי מיליונר המיסתורי והנחבא אל הכלים, אל וויליאם ברינגסון, שמן המעט שידוע עליו, וזה יותר ממה שאני ידעתי עליו כשפגשתי אותו, הוא שהוא שולט על עסקי נפט, שבבים למכשירי חשמל שונים, אבני לגו (באלק), סופרמרקטים, אפטר שייב (שנקרא על שם חמותו), שתי חברות תעופה, ובנוסף, בבעלותו שני בתים בדרום קליפורניה, בית בצרפת, ואי קטן ממערב לסקוטלנד.
אל הציע לי לקרוא ספר שכתב ומעולם לא הראה לאיש. הספר הכיל סוד, שלא סופר מעולם. הוא הציע לי את הסוד על מנת להוכיח לעצמו ולעולם שבעזרת שיטה פשוטה, בה משתמשים 5-10 דקות ביום, ללא כל הכשרה או השכלה מינימליים, מכל מקום בעולם, מהמשרד או מהבית, וללא השקעה כספית- אפשר להיות מיליונר.
היום אני מציע את הספר הזה למכירה, באישורו ובעידודו של אל, כמובן. אם תזמין את הספר עוד היום במחיר 29.99 דולר, אוסיף לך פוסטר בגודל 1.00 על 0.75 מטרים לתלייה מעל מיטתך: "10 כללי היסוד של ג'ק", וכן מחברת בכריכה קשה לצורך מעקב אחר תהליך ההתעשרות, שצפוי לך. חשוב להדגיש שהמחברת שתקבל היא בכריכה קשה, מאחר וכבר נתקלתי בפרסומים מתחרים, שהציעו מחברת בכריכה רכה. זאת ועוד: אם תהיה בין 25 המזמינים הראשונים היום, תקבל את הספר עם הקדשה אישית שלי, וכן תוכל לקבל 10 דקות ייעוץ ללא תשלום בטלפון 1800UCALLJACK, שם אחת המוקדניות תשמח לענות על כל שאלה שתהיה לך. (בינינו, היא לא מבינה גדולה בעסקים ובכספים, אבל אם פנית אלינו, גם אתה לא…)
זכור: אם אני עשיתי את זה, גם אתה יכול! היום אני רץ 5 ק"מ ביום, שוחה בבריכת שחייה פרטית בבית שלי בסנטה מוניקה על חוף הים, קופץ עם צ'יקי לארוחות ערב רומנטיות בפריס במטוס פרטי ומבלה שעות בחוף הים. גם כיום אני מקדיש לא יותר מ-10 דקות ביום לשיטה, ושאר הזמן מבלה. יש לי כמה חברים טובים בעלי תחביבים דומים ואנו יוצאים בתדירות גבוהה לחופשות משותפות, טיולים, צלילה, צניחה, you name it. אם אורח החיים שלי מפתה אותך, אל תהסס. אחד מכללי היסוד בספר (והנה, אני מגלה לך טיפה מהשיטה, עוד לפני שראיתי ממך דולר אחד) הוא: "כשיש הזדמנות, צריך לחטוף אותה, לפני שמישהו אחר יקדים אותך".
התקשר עוד היום 1-800-MAKEMONEY ורכוש את הספר + הפוסטר + מחברת בכריכה קשה, והכל במחיר לא ייאמן של 29.99 דולר. תוך 54 שניות תחזיר את השקעתך. תוך 30 יום בעיותיך הפיננסיות והאחרות ייפתרו. תוך 3 חודשים תהיה עשיר ותשכח את חייך הישנים.
בהתחלה גם אני פיקפקתי. אני תמיד אומר: אם אתה מפקפק בשיטה שלי, זה כבר טוב. אם לא היית מפקפק, הייתי חושד שמשהו לא בסדר איתך. גם אני חשדתי, כי כל אדם בר דעת יאמר שאין ארוחות חינם. אלא שברגע שתבין את השיטה, תבין במה היא שונה, ומה מייחד אותה. בוא ואספר לך את המשך הסיפור. עזבת אותי בדיינרס עם הקפה השחור הבלתי מוגבל…
כמובן שהייתי אסיר הודות לאדם הזר, שהציל אותי בשעת לילה מאוחרת. למעשה, רציתי לחזור הביתה וללכת לישון, אולם רק מתוך נימוס ואולי הכרת תודה, הסכמתי להצעה המוזרה לשבת בדיינר עם אדם, שזה עתה פגשתי, ולשתות איתו קפה. העובדה, שלא הכרתי אותו, הייתה אולי אחת הסיבות לכך שהציע לי את השיטה הייחודית שלו. אל הוא אדם שמוקף באנשים שנמצאים איתו, רק כי הוא אל. הם לא מתעניינים בו, אלא בכסף שלו. הוא חש תמיד שמתחנפים אליו בצורה מלאכותית. קשה לו עם העיתונאים המעטים, אמנם, שמטרידים אותו בכל מקום בעולם. לכן הוא קנאי כל כך לפרטיות שלו ונמנע מכל חשיפה בעיתונות. כאשר רצה לפרסם את השיטה שלו, עשה זאת דרכי. זו הייתה הדרך שלו לפרסם את ספרו מבלי לחשוף את עצמו לציבור. לא הסתרתי את הסקפטיות שלי כאשר ישבנו בבית הקפה, אל מציג בפני את ספרו ואני שותה את כוס הקפה החמישית. הספר לא היה מרשים למראה. נראה היה שהודפס במדפסת ביתית ונכרך כלאחר יד. הדפים הראשונים הכילו פרטים כלליים על מהות הכסף בחיינו, ועל הצורך בכסף כדי לקנות דברים. אל טוען שאם לא היה כסף בעולם, היה צריך להמציא אותו. שלכסף עצמו אין ערך, אלא לכוח שלו לקנות דברים. אם לכסף לא היה כוח, טוען אל, מה היית עושה איתו? תולה אותו על הקיר לקישוט, תופר משטרות כסף שמיכה להתכסות בלילה? בונה מטוסים מנייר? לכן, מסביר אל, כוחו של הכסף בכוחו של הכסף לקנות דברים ובלי כוח זה, לא היה לכסף כוח. בהתחלה המשפט הזה נשמע לי סתום, אבל זה גם היה הרגע בו ויתרתי על התוכנית לומר תודה וללכת, ובו החלה להתעורר בי סקרנות לגבי האיש המוזר שישב מולי, חובש כובע מצחייה מרוט ולבוש ברישול.
ביקשתי שימזגו לי עוד קפה לכוס ושאלתי את אל סדרת שאלות. מעולם לא הייתי טוב בשאילת שאלות. איני רואה חשבון או בנקאי ומעולם לא הבנתי בכלכלה. למעשה, מעולם לא התמחיתי בנושא או בתחום כלשהו. ניסיתי להבין במה עוסקת השיטה, ובדרך השלילה הצלחתי לגלות במה היא לא עוסקת.
היא לא עוסקת בהימורים, היא אינה בלתי חוקית, היא אינה משחק פירמידה ואינה מצריכה משלוח מכתבי שרשרת. היא אינה מצריכה הדבקת מעטפות או מכירת תוספי מזון. מרוב שאלות, מצאתי את עצמי נבוך מול העובדה שגם אחרי 7 כוסות קפה, לא היה לי מושג על מה אנחנו מדברים. לא הייתה לי ברירה ולקחתי שוב את הספר וישבתי לקרוא בו. 5 העמודים הראשונים היו משעממים מאוד והייתי צריך להכריח את עצמי להמשיך לקרוא. בעמוד ה-6 התחלתי לחוש בדגדוג של התרגשות, בעמוד ה-10פרצתי בצחוק אדיר ובעמוד ה-12 נרדמתי מאושר כאשר חיוך (ושאריות פאי הדובדבנים שאל הזמין) מרוח של פני.
התעוררתי מהשינה החטופה והבנתי את התשובה. שוחחתי עוד קצת עם אל על נושאים כלליים כגון מזג האוויר והבחירות הקרבות, ועל החידה הנצחית: למה באמריקה, כשאתה אומר תודה, עונים לך "אהה" במקום "בבקשה". ואז נפרדנו בלחיצת יד חמה, כשאני מודה לו והוא עונה "אהה".
הלכתי לכיוון מכוניתי, נסעתי מהורהר לביתי, וב-6 בבוקר, לאחר לא יותר משעתיים של שינה, התחלתי ליישם את השיטה הגאונית, שזה עתה למדתי.
הדבר הראשון, שעשיתי באותו בוקר בלתי נשכח, ב-5.6.92, היה לרשום 5 דברים, שהייתי רוצה שיהיו לי ולתלות את הרשימה על הראי בחדר האמבטיה, בעודי מצחצח שיניים (כמובן, זרקתי את המשחה הישנה וקניתי חדשה, כי אל אומר: בתחילת הדרך, זרוק והחלף את הישן בחדש).
5 הדברים שרשמתי היו: מכונית חדשה, דירת גג, חופשה בקריביים, חליפה יקרה וראי לחדר האמבטיה, כדי שיהיה לי איפה לתלות את הרשימה. ישבתי על הספה בסלון, עצמתי עיניים והתרכזתי ב-5 הדברים, שרציתי שיהיו לי. הקדשתי לכך 20 דקות בדיוק. לאחר מכן התחלתי בהתעמלות בוקר בדיוק לפי ההנחיות של הספר ולאחר מכן מקלחת מרעננת. התחלתי לנהל יומן במחברת מרופטת. בוודאי תעריכו את ההשקעה שלי היום, שאני מציע לכם מחברת בכריכה קשה. אני נאלצתי לעבור את זה בתנאי שדה. אפילו עט לא היה לי ושאלתי מהשכן (חודש בדיוק לאחר מכן החזרתי לשכן עט מון- בלאן מוזהב בשווי של 3,500 דולר עם הקדשה: "תודה על העט, מוריס. אם תצטרך משהו, אל תהסס. ג'ק"). אולי זה משקף יותר מכל את השיטה של אל: "כל דבר הפוך לזהב". בסופו של אותו יום נפלתי שדוד ונרדמתי. בבוקר למחרת המשכתי באותה תרגולת. כל דבר, כל שיחה, כל רעיון, תועדו במחברת. חשבון הבנק שלי עמד להיסגר, אבל כבר הייתי עמוק בתוך השיטה ושום דבר לא עמד יותר בדרכי. הצעד הבא היה צעד, שהביא תוצאות מוחשיות. לא עוד מדיטציות ותפילות, אלא כסף מרשרש בכיס. לשם כך, היה עלי לגשת ו…
טוב, בואו נעשה הפסקה. זה אני, המספר. סליחה על ההפרעה בסיפור. אני מתלבט איך להמשיך מכאן. אם מצאתי שיטה לעשות כסף בלי להשקיע יותר מ-10 דקות ביום, למה לשתף את כל העולם בשיטה שלי. אם לא מצאתי והסיפור בדיוני לחלוטין, ממילא לא אדע להמשיך מנקודה זו את הסיפור.
אוכל לספר לכם שג'ק הדפיס ספר יפה, שלא ממש כתוב בו כלום, ומכר כך את השיטה לאנשים, שחלקם מכרו את השיטה הלאה, בספרים שהם הוציאו, ואחרים סתם נפלו בפח והפסידו 29.99 דולר מבלי שעלה בידם למכור לאחרים את השיטה.
יכלתי להמציא עלילה פתלתלה ומורכבת, על שיטה ששאבה את ההשראה שלה מהסרט "זרים ברכבת" של היצ'קוק, אלא שבמקום רצח מככבים בשיטה כרטיסי אשראי. זה מושך בכרטיסה של אשתו של זה, וחברת האשראי מפצה על ההוצאה הבלתי מורשית, שנעשתה על ידי אדם זר ובלתי ידוע לחלוטין. אבל העניין הוא כזה.
נניח שאוכל להמציא לצורך הסיפור שיטה בדיונית לעשיית כסף ללא מאמץ, והשיטה תהיה הבסיס להמשך הסיפור שלי. עדיין תישאר הדילמה הבלתי פתורה:
אם השיטה תהיה יותר מדי בדיונית, היא לא תהיה אמינה ומשכנעת, והסיפור יאבד מערכו. אם השיטה תהיה פחות בדיונית ויותר משכנעת, אני מעדיף פשוט לזנוח את הסיפור ולהשתמש בה בעצמי (לפחות בהתחלה), פשוט… אני זקוק לכמה שקלים בעצמי.
גדעון
בחורף שנת 1971 הייתי אמור להיכנס למכולת של פרדי, שם רשמתי בקביעות, ולסגור את החשבון. פרדי כבר נדנד לי, וכך היה גם הפעם, שנכנסתי, לוקח את הארטיק שוקולד בננה, שהיה פופולארי מאוד באותה תקופה, מנסה להסתתר מאחוריו ולשמור על פרופיל נמוך, אולם היה לי ברור שפרדי מאבד את הסבלנות שלו, גם אם אינו מראה זאת.
זה היה באותו שבוע כשקיבלתי שיחת טלפון מוזרה מאדם שהזדהה בשם "גדעון". גדעון, כך מסתבר, הכיר אותי ואת עיסוקיי השונים, וביקש להזמין אותי לפגישה. היה משהו מסתורי ומסקרן בקול שלו, בטון ובחתך הדיבור. הפגישה נקבעה בהתראה קצרה לערב אותו יום, בצריף המשתלה העירונית בתל חפר, ליד מזח הסירות, ולא הייתי בטוח שאוכל להגיע בזמן. הברירות שעמדו בפני היו לקחת את האוטו שהיה בדיוק במוסך, או לקחת מונית, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי בתקופה ההיא עקב סדרה של שביתות ועיצומים של נהגי המוניות בדרישה לבטל את ה"מונה" שבדיוק אז הוכנס לשימוש במסגרת תקנה 171א של משרד התחבורה, והקשה עליהם לנקוב במחיר "לפי החוש" בסיום הנסיעה, בדומה לרופא המבצע דיאגנוזה לחולה, דבר שפגע בכבוד המקצועי שלהם, והפך נסיעות רבות במונית לחוויה לא מרנינה במיוחד.
כאשר הלכתי במורד רחוב ביאליק הישן, מתלבט אם לפנות ימינה למוסך, ולאסוף את האוטו שלפחות נאמר לי שהוא כבר תוקן ורק צריך לבוא ולקחת, או שמאלה, לתחנת המוניות של אלברט, הבנתי שאני מסתכן בכך שהמוסך יהיה סגור, ואמרתי לעצמי שאין כאן סימטריה. מונית יכולה לקחת אותי למוסך סגור אבל מוסך סגור בוודאי שלא יחפש לי מונית, וגם אם כן, יקח לו זמן למצוא אחת, וזה יותר זמן משהיה לי.
הלכתי לתחנת המוניות של אלברט, הסדרן הותיק והחייכן שהכיר אותי ותמיד קפץ בהירואיות לכביש, איך שרק ראה אותי, על מנת לעצור מונית, גם אם הייתה זו מונית של תחנה אחרת, אפילו התחנה המתחרה, זו ששכנה באותו רחוב רק ממול, החזיק עיתון "ידיעות" ולא שם לב שנכנסתי לתחנה. "אלברט", קראתי בתדהמה, אולם אלברט לא ענה, ורק שנה מאוחר יותר נודע לי שחלה במחלת השינה, בסוג נדיר שלה שמתבטא בהירדמות בכל פוזיציה אפשרית, כאילו יד נעלמה לחצה על כפתור PAUSE, ולצערי אלברט לא חזר יותר לעבוד בתחנה בעקבות מחלה זו. אלא שבאותו יום לא הבחנתי בשום דבר שונה, וגם אם הייתי מבחין, לא הייתי נותן לזה לשבש את התוכניות שלי, שנתנו לי את הדחיפה להיכנס במלוא העוצמה למהלך החדש בחיי, ובאותם רגעים, עניינים חסרי חשיבות כגון מציאת אמצעי תחבורה, היוותה סיכון מוחשי להמשך הדרך שהייתי כה נחרץ לעבור.
החלטתי להמר. הימור מחושב. חציתי את הכביש לנסות לארגן מונית בתחנה המתחרה, אף פעם לא אהבתי להזמין שם מונית, לא רק בגלל היחס, אלא גם בגלל שהתחנה הייתה תמיד סגורה. הפעם, שמתי בצד כל דיעה קדומה וחציתי בנחישות את הכביש, אלא שהתחנה הייתה סגורה. באותה תקופה נהוג היה לצאת להפסקת צהריים ארוכה, לא רק בתחנות מוניות, אלא גם במכוני יופי, חנויות מכולת ואף במספר סנדלריות ושען אחד. בדרך כלל היו שמים שלט: "יצאתי להפסקה", אולם השלטים האלה הפכו לנפוצים עד שנשארו בשנים שאחרי כן כקישוט קבוע בכל בית עסק, ליד האישור ממע"מ ותעודת ה"עוסק מורשה", שמע"מ מחייב כל בית עסק לתלות במקום בולט בבית העסק. ההפסקות באותה תקופה לא אופיינו במשך זמן מוגדר, נניח 30 דקות, אלא במאפיינים אחרים כמו, אולם לא רק, קינוחים שהוגשו באותה תקופה במסעדות באזור.
המסע שזה לא מכבר החל, עמד להגיע את סופו המוקדם, אלא שאז, כאילו יד נעלמה, בחשה בקלפים, כשלהפתעתי עצרה לידי מכונית והנהג סימן לי להיכנס.
נכנסתי והנהג שאל לאן אני צריך. נתתי את הכתובת של המזח מתוך הנחה שלא יהיה זה מנומס לבקש ממנו להיכנס לכביש הפתלתל המוביל מהמזח למשתלה העירונית. יכלתי להיתמם ולבקש שיקח אותי למשתלה העירונית, אבל אם לא היה מכיר את הדרך, לא הייתי יכול להיתמם יותר, אלא להסביר לו את הדרך, ואז מן הסתם היה נעלב שאני מצפה ממנו לעשות מרחק פתלתל מעיין זה, אולם היוצרות התהפכו והנהג יצר קושי מסויים כשאמר: "המזח עכשיו סגור. עוד מעט 5". שקלתי שוב במוחי אם לספר לו מה מחוז חפצי האמיתי, או לבקש שיעצור לי ברחוב ממול. החלטתי לבחור באפשרות השנייה. היא נתנה לי מרחב תמרון גדול יותר. ליד המזח היה רחוב הירקון, זה של פעם, עם הבתים הקטנים. יכולתי באותה מידה לבקר איזה דודה שגרה שם, ולכן בחרתי בסיפור הזה. הנהג לא שאל יותר שאלות ולקח אותי למחוז חפצי. כאשר עצר, ברחוב, מספר בתים ליד המזח, הסתקרנתי ושאלתי אותו למה אסף אותי, והוא ענה: "גדעון ביקש ממני", ונסע.
הלכתי את המרחק הלא קצר עד המשתלה העירונית, והיה משהו בדרך הארוכה שיצר איזה תחושה של פחד עמום מן הלא נודע. הרחוב הפתלתל היה חשוך לחלוטין, והערב כבר ירד. בזווית העין כבר יכולתי להבחין במבנה המשתלה, ואכן אור קטן בקע ממנו, אבל מעבר לכך, המקום נראה שומם לחלוטין.
כאשר התקרבתי למבנה, ראיתי שהוא ריק אבל פתק שהודבק לחלון בכתב יד בלתי ברור פתר לי את הבעיה. הפגישה עם גדעון נדחתה ליום חמישי, ומאחר ולא הייתי בבית, לא הייתה אפשרות להודיע לי אלא באמצעות פתק זה. שאלתי את עצמי למה גדעון, או מי שזה לא יהיה, שכן גדעון הנו בוודאי שם בדוי, שולח נהג לקחת אותי לפגישה שבוטלה. השאלה הייתה אז במקום, ורק בשלב מתקדם יותר בקשר שעמד להיבנות בין גדעון לביני, הבנתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה בה ינהג באופן מוזר ומנוגד לכל לוגיקה, לפחות זו שהייתה מקובלת באותם שנים: גדעון הזמין פעמיים כרטיס טיסה מסוכן הנסיעות שלו רק כדי לטעום שוב מהביצה המקושקשת שהגישו במסעדת נמל התעופה, בקומה השנייה, היכן שהייתה פעם התצפית על המטוסים הממריאים והנוחתים. פעם אחרת, כשעצר בצומת ברמזור אדום, יצא מהרכב ודחף אותו בניוטראל אל העבר השני של הצומת, נכנס לרכב והמשיך לנסוע כרגיל, וכפי שהסביר זאת לשוטר שעצר אותו: חשב שזה כמו עם אופניים.
המוזרות של גדעון המתינה עוד שבועות לפני שהזדמן לי להכירה מקרוב שכן הפגישה שבוטלה לא הוחלפה בפגישה חדשה. למעשה עד היום אין לי מושג למה הוזמנתי לפגישה זו, מי היה הנהג המסתורי ומה היה קורה לולא הייתה פגישה זו מתבטלת ובמקום זאת היה גדעון מקיים אותה כמתוכנן. למעשה, אם לא הייתי פוגש את גדעון במרכול החדש שנפתח בכיכר שבקצה הרחוב, חודשיים לאחר מכן, לא היה המשך לסיפור שלי, עם או בלי המוזרות שלו.
המרכול הוא סיפור בפני עצמו כי לא היו אז סופרמרקטים או מיניממרקטים, וזה היה הניסיון הראשון ליצור משהו שדומה בכלל לדבר האמיתי שהיה אז נחלתם של תושבי ארצות אחרות ורחוקות. הסתובבתי עם עגלת הסופר (הראשונה בישראל) שהייתה רחבה מדי כדי ממש לעבור איתה בין המדפים העמוסים, אבל זה היה פרקטי להביא מצרכים ממקומות שונים במרכול ולשים אותם בעגלה, שאף שמרה לך את המקום בתור.
ברגע שניגשתי לקופה נוכחתי לדעת ששכחתי לקנות גבינת קוטג'. להסתובב לא יכולתי, ובדיוק אז חשתי ביד מונחת ברישול על כתפי הימנית. יכולתי לחוש בזעה מהולה ברטיבות לא ברורה, ואף קרירה, וריח שהכיר לי משום מה ארוחת בוקר בקיבוץ. זה היה גדעון והקוטג' המקולקל שהחזיר למרכול. "קח", הוא אמר לי בטון ידידותי אך תקיף. במקום שתרוץ עכשיו, תאבד את התור, תצטרך לפרוק את העגלה כדי לאפשר לאחרים להשתמש בה, תחפש קוטג' אחר, תחפש עגלה, תשים אותה ליד הקופה כדי לשמור לך על התור, ותמתין לתור שלך, למה שלא תיקח את הקוטג' שלי. אני ממילא לא צריך אותו". הטיעון נשמע דיי משכנע, אבל באותם שניות רצו לי בראש המאורעות של לפני חודשיים וכל שרציתי היה הסבר על הפגישה שבוטלה. בהחלטה של רגע, לקחתי מגדעון את הקוטג' הדולף ושאלתי אותו בטון הכי אמיץ שיכלתי לגייס: "למה ביטלת את הפגישה?".
גדעון שתק. "אם אתה מצפה להסבר ממני, כדאי שתחפש לך קוטג' במקום אחר" הוא אמר בכעס. "מבחינתי. הפגישה מתקיימת עכשיו" הוא המשיך. "בוא אני אספר לך סיפור שממנו תבין על מה אנחנו מדברים כאן" הוא אמר, וכאן כבר בצבצה נינוחות מעושה בקולו, שבאותם רגעים נראתה לי עדיפה על פני הכעס שהיה אכן מוביל אותי בסופו של דבר לחזרה לתחילת התור, עם או בלי העגלה שהסיכון שלקוחות חדשים יבקשו אותה, סיכון אשר לא היה בלתי קיים באותם שניות. בעודו מדבר, הבטתי סביב מתמלא פליאה מהשקט. נדמה היה שהקופאי, הקונים, המכוניות בכיכר, דממו וקפאו. כל חושיי התמקדו בקולו השלו של גדעון שהדהד בחלל המרכול שזה מספר שניות קודם לכן היה הומה ורועש.
"ניסית פעם לפתוח חבילה שוקולד, לאכול 2 או 3 קוביות. לא רק מהשורה הראשונה של הקוביות. גם מהשורה השנייה. נניח קוביה אחת מהשורה הראשונה ושתי קוביות מהשורה השנייה. ואז אתה רוצה להחזיר את השוקלד לחבילה. עם נייר הכסף ועם העטיפה של השוקולד, שיהיו בדיוק כפי שהיו כשקנית אותו. קודם לעטוף בנייר כסף, מה שדי קל, ואז להשחיל את השוקולד שנמצא בתוך נייר הכסף לתוך העטיפה שלו, שפתאום נהיית קטנה מדי מלהכיל את השוקולד". גדעון עשה הפסקה מתודית, הביט עלי, על המוכר, על הקליינטים שהקיפו אותו, מביטים בו במבט של פליאה מהולה בהערצה, הביט החוצה לוודא שלא גוררים לו את המכונית, ואז המשיך:
"זה אותו שוקולד. זו אותה עטיפה. תזמין לכאן כימאי. עד מומחה מטעם ההגנה או מטעם התביעה, הכל לפי המקרה, שיבחן את השוקלד ויציג דוחות מעבדה, וגם הוא לא ימצא הבדל מולקולרי, וגם הגיאומטריה כאן היא פשוטה ואין הפתעות, ריבוע נשאר ריבוע, ובכל זאת, כשפתחת ואכלת את 2 או 3 קוביות, שינית משהו. לא ברור מה השוני. מה טבעו. האם הוא טוב או רע, ואין לו שם או מינוח מקצועי, אבל בכל זאת, פתאום השוקולד גדול מדי מלהיכנס חזרה לעטיפה שלו".
גדעון סיים את המשל, ומבלי היסוס, עבר לנמשל: "אתה עוד לא מכיר אותי אבל אני לא עוסק בקטנות. אתה מתאר לעצמך בוודאי שלא השוקולד מעניין אותי, אבל אם נחזור לרגע לתחילתה של השיחה, האם אתה זוכר שאמרתי לך שאספר לך סיפור שממנו תבין על מה אנחנו מדברים? אז זהו, שזה הסיפור".
השקט נמשך למרות שנראה היה שהחל לאבד את זכות הקיום שלו, ואם היה לגדעון תפקיד ראשי בסיטואציה המוזרה ובעלת העוצמה הזו, כתפקיד שחקן בהצגה, הרי שבזאת סיים את תפקידו, קד קידה לקהל, ומאותו רגע היה יכול להתפנות לעיסוקיו. הוא את שלו עשה.
הסיפור אכן דיבר אלי, לפרקים, אבל לאחר מחשבה והיסוס לא קל, נאלצתי להודות שלמרות הסיפור, עדיין איני מתקרב אפילו להבין מה הוא מנסה לומר לי, אולם גדעון כבר הלך משם. ראיתי אותו מתרחק, ואילו אני נותרתי עם קוטג' מקולקל ודולף, והמון שאלות שנותרו להישאל, או להיעלם במרחבי הזמן.
* * *
שלושה שבועות מאוחר יותר מצאתי את עצמי על אונית מסחר, בקו חיפה – פיראוס. התפקיד שלי היה ברור. לא היה צריך לקרוא לתפקיד בשם, ואם היה לו שם, מוטב היה שלא לומר אותו בקול, וניכר היה שתקופת ההכנה למיניהן הסתיימו זה מכבר, והפעם היה זה "הדבר האמיתי". החששות, המתח, הציפיה, הפחד מכישלון, כל אלה התחלפו בנחישות לעשות את המוטל עלי על הצד הטוב ביותר. לא היו לי שאלות, למרות שמרכיב אי הודאות לא נעלם לגמרי. גדעון, שמאז נפגשנו פעמים רבות ויישרנו את ההדורים, ידע להבהיר לי בדיוק מה מצפים ממני לעשות, ויותר חשוב: מה מצפים ממני לא לעשות. לא היה כאן תחום אפור, ואם היה, לא היה לו מקום, או שלא ראיתי אותו או שראיתי אותו והעדפתי להעמיד פנים שאני לא רואה, או שהוא לא היה ממש אפור אולי בגוון צהבהב דומה קצת לאפור.
גדעון עצמו לא נכח בהפלגה, וזה היה צפוי לאור העובדה שהוא לא האדם שהיה עושה עבודה כזו, גם בהיותו איש של תיאומים, וגם משום שגדעון טס ליעד אחר, כנוסע רגיל לכל דבר.הוא היה ונשאר טיפוס של חסכנות במילים אולם יתרה מכך, היסטריה של קוצר זמן תמידי. תמיד מחפש את הדרך לעבור מנקודה A לנקודה B בזמן הקצר ביותר ואם היו מציעים שירות של מסע בחללית מתוך סלון דירתו ברמת אביב שרק נבנתה באותה תקופה, לחדר האשפה בבניין, בוודאי היה קופץ על המציאה, יעלה כמה שיעלה, ולכן כמובן שמסע בלב ים לא בא בחשבון.
אני לעומת זאת, נאלצתי להקדיש שעות מעבר למה שהתבקשתי, רק מתוך זהירות יתר שלא להיכשל. הימים עברו. הלילות הארוכים היוו השראה למחשבות רבות ומשונות, ונוצרה שיגרה, אותה שיגרה המלווה הפלגות רבות.
כשאגיע לפיראוס, זה יהיה בלילה. המלון שיוזמן לי על ידי סוכן הנסיעות, יהיה מלא ושמי לא יופיע ברשימה, והכל עקב טעות תמימה של פקידה שרשמה את שם משפחתי בטעות כי ביוונית כותבים את זה אחרת, ואני אאלץ למצוא מלון אחר, רחוק ממרכז העיר, אזדקק להשתמש בתחבורה הציבורית, ובשעה מאוחרת בלילה אחפש לי מקום לאכול בו ארוחת ערב. אחרי כן אלך לישון, הרוס מעייפות, ובבוקר אחזור לאוניה על מנת להמשיך לכיוון אחד מנמלי איטליה. אני לא זוכר איזה נמל וזה גם לא חשוב. א. יש הרבה נמלים באיטליה. כל עיר ששוכנת על חוף הים, יש לה נמל, וב. גם שם גדעון לא יהיה. גדעון ייתקע בנמל תעופה אירופאי מרכזי, כי יחמיץ את הטיסה חזרה, וכמובן יבקש שיעלו אותו על הטיסה הבאה בלי לשלם קנס. גדעון הוא איש של עקרונות וקרוב לוודאי שיתווכח שעה ארוכה ואז או שישיג את מבוקשו או שלא. לעולם לא אדע אם הצליח, ואם שווה להתווכח עם דיילות קרקע בנמלי תעופה, או שזה מאבק חסר סיכוי.
אני אהיה בים התיכון באותו זמן וגדעון לא יוכל לעדכן אותי, וכשניפגש, כעבור מספר שבועות, כבר ישכח את כל הסיפור וידבר איתי על דברים לגמרי אחרים. דברים שהיום אין לי כל דרך לדעת מה הם, למעט העובדה שחשיבותם תגבר על הסקרנות לדעת אם שילם או לא שילם קנס בסוף. וגם אם לא שילם. גדעון הוא גדעון, ואני זה אני, ולכן אין כאן ידע שיכול לשמש אותי אם אתקל בסיטואציה דומה בעתיד, אם וכאשר אטוס, ואם וכאשר אפסיד טיסה באשמתי. לא באשמת חברת התעופה. משום שאני כבר רואה את האורות של נמל אשדוד, ואם יהיה לי מזל, אהיה בתל אביב לפני שבע בערב, וכרגע זה מה שחשוב.
רחובות העיר נראו שונים לאחר היעדרות כה ארוכה. היה בי געגוע לרוח הקרירה שלוותה את הימים והלילות הארוכים בלב ים. הלכתי ללא מטרה מוגדרת, אולם לא היה לי ספק שהכל עניין של סדרי עדיפות. גם גדעון האמין בכל ליבו שלא חשוב מה עושים, אלא באיזה סדר עושים את זה.
הרחוב היה שומם, וכמעט בלתי מוכר, למעט זיק מוכר שבדומה לרכיבה על אופניים, לא ייעלם לעולם. גדעון לא היה איתי, וניתן לומר שתפקידו בסיפור שלי הסתיים. הוא טס לו בעולם ואולי לי התחשק ארטיק בננה. בקור רוח נכנסתי למכולת של פרדי וסגרתי איתו את החשבון. לתמיד. שבועות בלב ים עשו את שלהם.
שילמתי לו את החוב ואמרתי לו: "אתה יודע מה. בוא נפסיק עם הלרשום ופשוט אשלם לך כל פעם". לפרדי זה לא ממש שינה. הוא אפילו שמח. הוא לא בנק שמלווה בריבית. בשבילו זה כרטיסיה אחת פחות. גם כרטיסיות עולות כסף, במיוחד אז כשלא ייצרו אותם בארץ אלא יבאו אותם מחו"ל. שילמתי את החוב, והוא קרע לגזרים את הכרטיסיה הדהויה. זו שעד היום כששילמתי, לא פתח לי כרטיסיה חדשה אלא סימן X על הרישומים הישנים ואת הקניות הבאות רשם מתחת, וכשהכרטיסיה התמלאה, רשם על הצד, באלכסון, מאחורה, מעל השם שלי, משמאל לכתובת שלי, והכרטיסיה הייתה מלאה מספרים, תאריכים ומחיקות, למעט הקניות של החצי שנה האחרונה שלא נמחקו ב-X, משום שפרדי פשוט קרע את הכרטיסיה לגזרים. תמיד ייחלתי לחוות לפחות למספר שניות את החוויה של כרטיסיה שכולה מחוקה ב-Xים גדולים, ורק אז נקרעת, אבל בחיים החיספוס והיעילות גוברים על החלומות, ואני יצאתי מהמכולת. מבלי לדעת לאן אני הולך מכאן. לא ידעתי אם אמשיך בעבודה הזו, או אחפש עבודה אחרת, ולגבי המרכול החדש שפתח ליד הככר, ברחוב הראשי, האמת: לא הייתי אפילו בטוח שיש טעם לקנות במרכול כל כך קטן שאין מקום לגרור בו עגלה.
אבל בדבר אחד הייתי בטוח: עם פרדי סגרתי את החשבון. הייתי עושה זאת גם בלי השכנוע של השותף שלו גדעון, ואם היה צריך בשביל זה לעבוד כעוזר טבח באוניה, אז זה מה שהיה צריך לעשות. אתה עושה את מה שאתה צריך לעשות. לא? מי שרושם במכולת, צריך לדעת שיום אחד יתבקש לסגור את החשבון.
כל הזכויות שמורות למיכאל האפרתי
(c)2004 Michael Haephrati
פרנק שלברג והדג השלישי מלמעלה
בשבוע שעבר קראנו בעיתונות על פראנץ שלברג שזכה בפרס נובל בכימיה, ונשא דברים באקדמיה המלכותית בשטוקהולם, לעיני 350 מוזמנים, ביניהם קולגות, חברים ובני משפחה. ואילו אני, בדיוק אתמול הלכתי ברחוב הראשי, ליד השוק ההומה, ועברתי ליד חנות הדגים, שם נחו להם דגים, מתים, פעורי פה, מזוגגי עיניים, מסודרים אחד מתחת לשני, על משטח פרקט דהוי. הבטתי בדג השלישי מלמעלה. דווקא בו. חשבתי עליו, מצד אחד ועל זוכה פרס נובל, מצד שני. וחשבתי: אין פער עצום יותר בין שני יצורים, חיים או מתים, כמו הפער שבין פראנץ שלברג לבין הדג השלישי מלמעלה.
לדג אין שם, אבל, בדומה לפראנץ שלברג, הוא נולד יום אחד, ובלידתו, אמו לא הרגישה איזשהו סיפוק או תקווה שיום אחד יהיה מפורסם ויביא לה כבוד ונחת.
והיום הדג, דומם, מת, וזוכה הפרס, כבר יצא מן האולם לקפה אופרה המפורסם שם בכיכר, והוא בוודאי חוגג את זכייתו, עם קומץ ברי המזל שהוזמנו להצטרף אליו.
הדג, לעומתו, לא זכה להערכה בחייו, ואף לא במותו. הוא לא יחיד סגולה, וגם מותו לא כרוך באיזה מעשה גבורה. הוא לא נלכד אחרי מרדף דרמטי, ולא נכתב עליו בעיתונים. הוא שוכב דומם, בין דגים דוממים, כמוהם, גם הוא פעור פה, ואין בעולם אדם או דג, בן משפחה או זר, שהיו מזהים אותו באיזה מסדר זיהוי דגי ואומרים: "זה הוא!"
ופראנץ שלברג? אם ימות, לפחות יקראו רחוב על שמו, או אפילו סמטה צרה, ויאמרו שהיה ייעוד ותכלית בחייו, ואילו הדג, יש תכלית במותו יותר מאשר בחייו, והוא ממלא את תכליתו כשהוא נח על משטח הפרקט הדהוי, עד שמישהו יבחר בו, ואולי זו תהיה נחמתו.
ואנחנו? רוצים חיים לנו ולילדנו, ובמיוחד רוצים לתת לילדים שלנו את התחושה שהם עולם ומלואו, מיוחדים חד פעמיים, מוערכים ואהובים, ולא להיות הדג השלישי מלמעלה.
מיכאל האפרתי Michael Haephrati
סיפורים קצרים של מיכאל האפרתי 