הספסל
הנה דוני. צועד במורד הרחוב. חושש לאחר לרכבת של 1:55. השמיים אפורים. אווירה חורפית וגשומה בעיצומו של הקיץ. החורפיות, מעיין מיקרו-קוסמוס של החורף, בתוך קוסמוס של קיץ.
האם החורף מעורר בך כאב? פיוט? געגועים?
החורפיות, תיתן לך את חוויית ה"בקרוב" לאותן תחושות.
נחוש את אותה עגמומיות, ואז, יד בוטחת תשלוף אותנו מהיבהובי האפרוריות אל חמסין לוהט.
והחמסין, כה משכנע, בדומיננטיות הגורמת לדמעות להתיבש. להתיבש ולהישכח.
ואולי חבל שכך.
***
הנה מילי. סיבוב אחרון בסופר השכונתי, לוודא שלא שכחה משהו. בתיק ורדרד, סנדלים ושמלה קייצית, צועדת החוצה בין טיפות הגשם.
מילי חושבת על דוני. מכירה אותו כל כך טוב. מכירה את הרגישות המשותפת לחורף. לגשם. גם הוא חושב על אוקטובר, היא אומרת לעצמה.
***
דוני ברכבת. שיקשוק מטרונומי מחזיר אותו לתקופות אחרות. שיקשוק הפסים, כמו מכונת זמן. כל שיקשוק, שנה, אירוע.
כן. הגשם מזכיר לו את אוקטובר.
הכרטיסן בודק את הכרטיסים. דוני שולף את הכרטיס ושואל את עצמו למה תחושת הניצחון? זה רק כרטיסן.
כאשר הגיע לתחנת הרכבת, השעה הייתה עשרה לשתיים. הועא הספיק לקנות כרטיס ולרוץ. הרכבת החלה לנוע, ודוני רץ לצידה, וברגע האחרון קפץ פנימה.
כמה פעמים בחיינו אנו נוסעים בזמן?
כילדים, הלכנו כל בוקר לבית הספר. יצאנו ברבע לשמונה, אחרינו, הגיעו בצעד מהיר הילדים שיצאו בעשרה לשמונה. ואז, באיחור קל ובריצה, המאחרים, שיצאו בחמישה לשמונה.
ואז, בוקר אחד, אנחנו קמים מאוחר, וההורים מסיעים אותנו את המרחק הקצר. רק שלש דקות לשמונה.
ובעודנו נוסעים, אנו חולפים על פני המאחרים של חמישה לשמונה, ואז רואים את הממהרים של עשרה לשמונה, ובסוף כמעט בשער, מדביקים את הילדים שיצאו ברבע לשמונה והלכו בנחת ובבטחון אל עבר בית הספר, ואנחנו איתם, וחושבים:
הנה, נסענו בזמן. מסע שהחל בקרב המאחרים של חמישה לשמונה והסתיים במקדימים של רבע לשמונה.
וכך יושב דוני ברכבת ומביט באנשים סביבו. חלקם הקדים. חלקם איחר. עכשיו, כולם באותה רכבת.
ברכבת הזמן אינו קיים. הוא יוצא להפסקה וחוזר לקראת ההגעה ליעד. ברכבת, אינך דוחק בנהג הקטר !step on it.
ועל מה חושב דוני בהיעדר אותו מירוץ נגד השעון?
הוא מביט בחלון. מילי נסעה ברכבת הזו, הוא חושב. חלפה על פני אותו נוף. אותן תחנות בדרך. אולי אפילו אותו כרטיסן.
למה לא הצטרפתי אליה אז? הוא שואל.
אם רק הייתי יודע. הוא עונה.
חלקים מחיינו חוליפם כמו נוף מתוך חלון קרון רכבת. אנחנו בתרדמת חורף. נעים במשעולי החיים על "טייס אוטומטי".
לעיתים,ף ניקח בידנו את ההגאים. בשעת סכנה; בזמן של כאב; וברגעים יקרי המציאות של שמחה והתרגשות. ואז אנו מביטים ואומרים: הרכבת חזרה למסלול. אפשר לחזור לישון.
***
מילי מגיעה לביתה. איש אינו מחכה לה. היא כבר רגילה. מתרגלים לשקט. מתרגלים ללבד.
לפעמים, יד ימין תנוח בהיסח הדעת על כתף שמאל החשופה, ופתאום תחושה מוכרת – מגע.
ולרגע, כאילו דוני מניח יד רכה, ונדמה לה שהיא שומעת את קולו. לוחש לה אהבה.
אבל בבית דממה מעיקה וגם מוכרת.
היא תאכל ארוחה קלה. תבהה בטלוויזיה.
העפעפיים יצנחו והיא תחוש הקלה מעושה שיום נוסף נגמר.
ובמיטה, צד אחד שקוע והצד שני, סדין מתוח. הצד של דוני.
ואולי תלחש בקול רם:
"דוני אתה אהבת חיי. אני כל כך מצטערת".
ואף אחד לא יענה, רק קולות צחוק משוחרר של שני זוגות שחוזרים מבילוי בפאב.
ודמעה אחת זולגת במורד הדרך אל עבר האף, ומילי שואלת: "במה מחר יהיה שונה?"
***
דוני בתחנה הסופית. הנה הספסל. כאן חיכה לה באוקטובר. החורף היה חורף. הגשם והעגמומיות נמשכו בלי שיד בטוחה תשלוף אותו אל קי. מושיע. בקי. אנחנו מבשלים את קדירת תבשילנו, כדי שבחורף נשב על כסא נדנדה מעץ. מכוסים בשמיכת צמד, ונקצור את פרי תבשילנו.
ודוני יושב על הספסל, כפי שישב באוקטובר.
לעולם לא מתרגלים ל"לבד".
***
מפעם לפעם הביט בשעונו. ב-11:24 הגיעה הרכבת. עד אז ישב משועמם. הצי. בעיתון שהושאר על הספסל. רכבות לוקחות בעלות על הזמן, אף אחד לעולם לא יאיץ בנהג הקטר, ורק ב-11:24 כשהרכבת מופיעה, הלב הולם בחוזקה.
אנשים מתחילים לרדת. מתחבקים עם אהוביהם שבאו לפוגשם. אחרי החיבוק, הליכה מהירה לעבר החושך.
הרכבת מתחילה להתרוקן. בחלל האוויר משתררת בדידות, רק ב-slow motion.
תפאום הוא אומר לעצמו את מה שדפיקות הלב ידעו כל הזמן: היא לא תבוא.
דוני נשאר לשבת. כאילו עצם הישיבה על הספסל היא מאמץ אחרון לגרום למילי לבוא. בהמיית המחשבות שלו, אינו יכול שלא לשמוע עצמו מספר לה, כאילו האבידה נמצאה בסופו של דבר:
"…ואז ראיתי שהרכבת ריקה ואת אינך, וכל כך נבהלתי. אין לך מושג איזה התקף לב גרמת לי".
ואז, ציפיה לשמוע תשובה מרגיעה, איך אהובתו ירדה בטעות תחנה אחת לפני, ומיהרה לקחת מונית כדי שלא ידאג.
אבל אין תשובה מרגיעה. באוויר רק שקט. דממה של "חדשות רעות".
דוני ישב על הספסל עוד זמן רב. כאילו מסרב לנתק את התקווה ממכונת ההנשמה. כל עוד ישב על הספסל, יוכל להמשיך להרי. בראשו דיאלוג עם מילי, שמגיעה מתנשפת ומתנצלת.
ואז הוא קם, והבדידות מכה בו. כמו לצלול לתוך מי קרח, ולחוש את הריאות מתכווצות.
"… ואז קמתי כי לא ראיתי טעם להמשיך לחכות…", מנסה מחשבה סוררת במעמקי המוח להמשיך את הדיאלוג הגוסס, ודוני חש שק של אבנים במקום בו אמור להיות לבו. כבר טאטם למחשבות של עצמו.
כשאבת חייך היא גם החברה הכי טובה שלך, נשוא המיית לבך ("היא עזבה אותי"), היא גם מושא הבגידה והכאב ("עזבת אותי!"), ובהיעדר שתיהן, נותר רק חלל ריק ואפל.
***
לעיתים החיים מובילים אותנו למבוי סתום.
כמו סבך חוטים שכל נסיון להתירו מסבך עוד יותר.
לעיתים, הגשם הקצר באמצע הקיץ, הוא ה"בקרוב" לחורף ארוך ועגמומי.
ובאוקטובר, דוני לא הצליח להיזכר מתי הזהיר אותו גשם פתאומי, בעיצומו של הקצר שעבר, שהחיים עומדים להתשנות.
מבלי לשים לב, בלי לתכנן, מציאות החיים משתנה בלי הכר.
מרחק פיסי שנוחת עלינו, מעמיק את הריחוק הרכשי, והריחוק הרגשי, נותן משנה תוקף למרחק הפיסי, וחוזר חלילה.
וכל ניסיון,
("…למה ירדת מהרכבת? ידעת שאני מחכה לך?)
("אל תקשה עלי עם החקירות האלה. אתה לא מבין כמה קשה לי גם ככה"),
("אולי תסבירי לי מה קרה אז אבין למה קשה לך")
("פשוט הנח לי! אני לא מתכוונת לשחזר כל רגע באוקטובר. אני לא מסתדרת עם ה'כאן ועכשיו'…").
כמו פלונטר חוטים שמתהדק.
וככל שהוא מתהדק, קשה עוד יותר להתיר אותו. וככל שקשה להתיר אותו, פוחתת התקווה ונוצר אותו חלל מאיים של בדידות.
***
מילי חצי ערה. חצי ישנה. מחשבות רצות. חסרות טעם וצבע. חסרות זהות מוגדרת. כאב. כאב הבדידות. געגוע.
געגוע לאיש אהוב. אהוב כל כך. אהבה טעורה וחזקה. והיא שוקעת אל תוך חלום מתוך של אהבה וליטוף. חלום שמשנה צורה לסיוט. חלום בלהות. ובשניה שהיא מתעוררת, שטופת זיעה, נמחק החלום מן התודעה ופרטיו נשכחים.
כמעט שנה חלפה מאז אוקטובר.
ואם הגשם של הקיץ שעבר לא הצליח לנבא את הבאות, מילי מציעה שהגשם של היום אולי טומן בחובו הזדמנות נוספת.
כמו רכבת שעוצרת באופן בלתי מתוכנן, והכרוז מזמין אותה לעלות.
***
שיחת הטלפון הקצרה בשלש בלילה הייתה הדבר האחרון שדוני ציפה לו.
ב-3:55 הוא ישב על הספסל. התחנ ריקה ושוממה. אין רכבות שעוצרות. אין אנשים שיורדים ופוגשים את אהוביהם. רק דממה.
ופתאום הדממה אינה מעיקה. הלבד אינו מאיים. החושך ידידותי.
דוני אפילו אינו מביט בשעונו. לא סופר את הדקות. לא מנהל דיאלוגים דמיוניים.
ואז היא מופיעה מתוך ערפל האפילה. ועוצמת יופייה מכה בו, וקשה לקטוע את שטף דיבורה.
הוא אינו צריך לשאול. הוא אינו צריך לחקור.
היא שופכת בפניו את הסיפור, כמו צייר שמצייר מציאות לפרי פרטיה, עד בד לבן ובנקי.
ודוני אינו אומר מילה. אין בעולם מילה שצריכה להיאמר ברגע הזה. אין בעולם מילה שתוסיף ולו פרט קט אחד לציור הענק הנפרש לפניו בשטף הדיבור שלה.
ובעוד הולכים חבוקים אל הבית שמהיום יהיה ביתם, בתזמון לא מתוכנן, כל אחד מהם מביט למעטה, אל עבר נקודה דמיונים בשמיים, ולוחש !thank you.
צטט: pega doll 2008-09-08 00:12:20
they always could have Paris…
נורא יפה.
מה היה התירוץ שלה?
אז קודם כל, תודה.Forget Paris הוא אחד הסרטים הקסומים שיש. אבל רגע, הספסל שחשבתי עליו הוא באמת בפריס. איך ידעת???
אז התשובה היא שברגע שהמילים קלחו מפיה, ולא הייתה יותר שום שאלה שצריכה הייתה להישאל, זה כבר לא היה ממש משנה מה התירוץ.
they always could have Paris…
נורא יפה.
מה היה התירוץ שלה?
פספוס, מבוי סתום, לבכות.
מחפשת את הספסל.
THANK YOU
נחמד שבסיפורים תמיד אפשר ליצור HAPPY AND
במציאות זה קצת יותר קשה…
לגבי האיחורים…:)
יש כאלה שלא מספיקים.. ואפילו מפספסים טיסה.. פעמיים… בהפרש של שבוע….
נהנתי *
יש ימים שהרומנטיקה מנצחת את הציניות. אפילו בקיץ.
כתוב נעים. תודה.
נו, כל אחד והספסל שלו….
הכתיבה מרשימה, מפתיע אותי שכמעט באותו זמן אני העליתי את הגלריה הזו באותו הנושא…
תראה אם היא מעניינת אותך…
כתיבת תגובה
מיכאל האפרתי Michael Haephrati
סיפורים קצרים של מיכאל האפרתי 
היא הכירה את הקולות בתוכה
הם לחשו לה לעזוב
ניסתה לחייך בדרכה
את הדממה קשה לסחוב
הרעש גבר בתוכה
ככלות הכל
לא נותר דבר נכוחה
אמרה שלא תיבכה בקול
בתוכה ידעה שזו בדיה
הצבעים מזמן דהו בתמונה
שוב סיפור ללא הוויה
סובבת ללא הבחנה…